מיש

אחרי ששלחתי לו את ההודעה, אני יוצאת לדרך בלב כבד, יודעת שפישלתי בענק, שהוא יהיה מאוכזב ממני, שאני אשלם על זה מחיר.
נמצאות לפני כמה שעות של נסיעה, פקקים, עומס בחוץ... בכביש, אבל בעיקר בתוכי... בראש ובלב.
בדרך, אני לרגע מתחברת לכלוב מהסלולרי ורואה שהוא אונליין, ברור לי שהוא ראה את ההודעה שלי מהבוקר.
אני יודעת שיקרה מה שיקרה, זה לא בשליטתי, כל מה שאני יכולה, זה לעשות את המיטב שלי, כמו שעשיתי עד עכשיו.
כמו שאני משתדלת לחיות את החיים שלי.
אני בוחרת לבטוח. בו. באהבה שלנו. בכוחו של הקשר. בסמביוזה שקיימת (גם שהיא זמנית).
בחוכמה שלו. באמת שלי. באמון המוחלט שיש ביננו. בדאגה. בהתמסרות שלי. בבעלות שלו.
בזה שהוא מכיר אותי... את הנשמה שלי כמו את הגוף... את המהות שלי.

העומס בכבישים עלול לגרום לי לאחר שוב, ואני יודעת ש"אלה הנסיבות", זה לעולם לא תירוץ.
אני מספיק שנים במקצוע כדי לדעת שאין סיפורים, יש תוצאות בשטח. "התכוונתי" - לא תמיד מספיק.
כדי להיות בשעה 11 בת"א, יכולתי לצאת גם בשש בבוקר. כדי לעמוד בהוראה שלו, יכולתי להיות במיטה בעשרה לאחת.
אז למה לא הייתי ? - אוטומט !
איבוד שליטה עצמית. נתתי למשהו אחר לנהל אותי.
במקום לקחת שליטה (כי ככה בחרתי - לציית לו), ברגע של היסח דעת , פעלתי מתוך ההרגלים הישנים שלי,
אלה שניהלו את חיי לפני ש'מישלו' נולדה.

למזלי, דיווחי התנועה שמתעדכנים (בשני GPSים שמופעלים בו זמנית ברכב שלי + גלגל"צ + 955*) מחזירים לי תקווה שאגיע בזמן.

10:40 - הגעתי. הרכב כבר בחניה ואני בדרכי למעלית. עוצרת בקומת ביניים והולכת לשירותים.
אלו אולי הדקות האחרונות שלי (לשעות הקרובות) ברשות עצמי, אלו אולי הרגעים האחרונים שאני מישלו.
יש כמה תסריטים שרצים לי בראש, אבל אני יודעת, שעכשיו מה שנכון, זה להפעיל טייס אוטומטי ופשוט להיות.
יוצאת חזרה לקניון ומגיעה למקום. יש לי עוד עשר דקות. אני מתרחקת מהמקום ומתיישבת על ספסל.
מסיימת כמה טלפונים קצרים ועונה לSMSים - "מנקה שולחן", רוצה להיות לגמרי פנויה.
כמה דקות לפני הזמן אני קמה והולכת למקום שלי. נעמדת - זקוף. הסלולרי ביד ומקלידה:

SMSים:

10:57 - אני כאן.
11:00 - תגיעי לM
11:00 - כן אדוני.

יורדת חזרה לחניון, נכנסת לרכב, יוצאת חזרה לכבישים, נוסעת למיקום החדש.

11:24 - אני בM. בחוץ.

הוא מגיע. נכנסים. מתיישבים.
המון שתיקה. המבט הבוחן שלו. אני מחייכת ממבוכה ומפחד. רוצה לשתול את עצמי עמוק ברצפה.
הכי בעולם רוצה שיחבק אותי עכשיו. תחושת הקור היא איומה. הידיעה שאכזבתי.
חוסר הוודאות מה יהיו ההשלכות (אני כבר מכירה אותו מספיק, כדי לדעת שיהיו).
שותקת רוב הזמן, אומרת מעט, שואלת פחות, מחכה.
אני בוכה.
לא מעניין אותי שאולי אנשים מסתכלים, כל מה שאני רואה (כשהפנים שלי לא חפונות בכפות הידיים שלי)
זה את המבט האוהב שלו, את הרוך שבתוך הקשיחות, את הקשיחות שבתוך הרוך.
אני משערת שקשה גם לו, אולי לא פחות מכמה שקשה לי.
אני יודעת שלאיש הזה שעשוי מברזל של חלליות, שיודע לנהל את עצמו בצורה פנומנלית, יש רגישות נדירה.

הוא שואל מה אני חושבת שצריך לקרות עכשיו. אני יודעת שמגיע לי להענש. חוץ מלהתנצל אין לי מה לעשות.
אחרי נצח (וקפה) הוא מברר אם עשיתי תוכניות ליומיים הקרובים...
אני עונה שלא, רק שהודעתי במרכז שאני מגיעה.
הסרטים בראש שלי מתחילים לרוץ... אולי הוא הולך לשלוח אותי ליומיים למדבר ? לחשוב ? בקור ? החיצוני והפנימי...
אני מזהה שהוא כבר יודע מה יהיה. הוא החליט. אני שואלת אותו על זה ומקבלת את התשובה הצפויה "זה עניינך ?"

עובר עוד זמן, מתח מורט עצבים (שלי). יש לו סבלנות, להתבונן, להרגיש אותי, להקשיב (למה שאני אומרת ולמה שאני לא).

ואז ההוראה ניתנת.
הוא שולח אותי חזרה הביתה. לעשות עם עצמי חשבון נפש.
מהרגע שאני נכנסת הביתה, ובמשך היממה קרובה, אני צריכה לשלוח לו הודעה כל חמישה לשעה עגולה (זמן כלוב).
החל מההודעה ה-12 עליי לכתוב לו: מה אני חושבת על הקשר, איפה אני נמצאת, מה טוב לי, מה רע לי, מה חסר לי, מה מוגזם לי, האם מיציתי. להיות כנה, עם עצמי קודם כל. לבדוק איפה יש בחירה ואיפה יש אינרציה.
האם הפחד שזה כבר לא יהיה, מביא אותי להתפשר על עצמי... חשבון נפש.
"ואחר כך נראה מה הלאה".

אני ניגשת להביא חשבון, חוזרת לשולחן, ואז שוב לקופה כדי לשלם.
המסעדן מבהיר לי שאני יכולה לחזור לשולחן והוא יביא לנו לשולחן את החשבון והעודף, שזה התפקיד שלו...
אני אומרת לו שאני יודעת, אבל שזה התפקיד שלי... שאני אעשה זאת.
הוא המום, אבל אני לא משאירה לו מקום לספק, אני יודעת להיות מאד אסרטיבית כשאני רוצה.

יוצאים. הוא מלווה אותי לרכב שלי ונכנס לשבת לצידי. הבכי שלי מתפרץ החוצה.
בפעם הראשונה היום, הוא נוגע. מלטף. לצידי, אבל מרחוק. הוא איתי, אבל אני לבד.
שואל אם אני יכולה לנהוג, או שאני רוצה ללכת ברגל ? הניסיון שלו לסחוט ממני בדרך הזאת חיוך - נכשל,
אז הוא פונה לדרכים המקובלות (שלו) ונותן לי הוראה לחיוך. מתוך הבכי, הוא מקבל אותו.

"סמסי לי מהדרך. כל חצי שעה עד הבית. לא בנהיגה, תעצרי בצד"
"כן אדוני"
"עכשיו קחי אותי לרכב שלי"

אני מתניעה ונוסעת כמה מאות מטרים, עוצרת בצד כשהוא אומר ויודעת שעוד כמה שניות אני שוב לבד.
פתאום זה נוחת שוב להכרה... הגעתי בשבילו, בשבילי, בשבילנו...להיות קרוב... ועכשיו אני מורחקת.
החלק העוצמתי שבי תוהה, האם בזה שהוא מרחיק אותי ממנו, הוא לא קצת מעניש גם את עצמו ?
אבל עושה את זה, כי זה הדבר הנכון ? כי חינוך הוא לפעמים מכאיב, והוא כאן המבוגר האחראי.
החלק החלש שבי חושב, שאולי זו הקלה בשבילו, שאולי הוא שמח שהתפנו לו עכשיו כמה שעות בלו"ז.

הוא מחזיק לי את היד ברכות ונדמה לי שהוא רוצה להשאר איתי עוד קצת, אבל אז הוא נותן לי נשיקה על המצח, עוד אחת באוויר, ובשבריר שניה משנה את כל האנרגיה, אוסף את עצמו, עוזב לי את היד, אומר "סעי" ויוצא. מקיף את הרכב מאחור ואני מתחילה לנסוע. מתרחקת. רואה אותו לעוד כמה שניות דרך המראה. וזהו.

SMSים:

12:55 - אני ביקום. O התקשר ואמר שישמח אם אעצור אצלו בY בדרך. אתה מאשר?
12:58 - כן
13:25 - צומת פרדיס. תודה על האישור וגם על ה-ג בשמשה האחורית (שמתי לב רק בדרך).
13:56 - אני בY. מתיישבים לפגישה. אוהבת }{
14:29 - אני תיכף יוצאת מO .Y רצה נשיקה צרפתית ולא הסכמתי לו! ( :
15:01 - צומת A. עוד חצי שעה בבית.