מיש

למי שרוצה להזכר: ההתחלה. נובמבר 2009.
פורסם לפני 270 ימים ב - 6 במאי, 2010 בשעה 03:27

היום דיברנו על הפגישה ההיא, הראשונה. אמרתי לו שזה מוזר, אבל אני לא זוכרת הרבה.
שכשעליתי לרכב שלו, הוא לא היה אפילו קרוב לגבר שדימיינתי לפגוש, לא קשור בשום צורה לאיש בתמונה (הזעירה) שראיתי במסנג'ר.
אני זוכרת שאמרתי לעצמי: 'מיש, את כבר פה, אז תהיי... יש סיבה שאת פה'
אז הייתי...

יושבת במושב לצידו, לא יודעת מה מצפה לי, מה עומד לקרות, מי עומד לקרות.
בעיקר שותקת (וזה לא משהו שבדר"כ קורה), נותנת לעצמי להרגיש, להקשיב, להיות.
הרכב עוצר. חניה. יוצאים מהרכב ומתחילים ללכת.
אני שמה לב, שבתוך היד שלו, מקופלת שקית ניילון קטנה לבנה. הראש שלי מתחיל להריץ סרטים.
הרי קראתי את הפוסטים של גברים בעיון רב, גם את הבלוגים של הבנות הקודמות שלו,
עולים לי לראש כל מיני ניחושים... כל מה שמגיע לגודל של כמה ס"מ... זה יכול להיות מיליון דברים !

נכנסים לחדר.
החדר שאני מרגישה כאילו שאני כבר מכירה, קראתי את התיאורים שלו מכמה מקורות. "החדר".
אני בטוחה שיש שם עוד מישהו, מחכה שהוא יופיע, הוא לא מגיע. זה רק אני ואותו גבר שאסף אותי.
הוא מעמיד, מזיז, מתבונן, נוגע, מוריד, מרים, קושר, מלטף, מכאיב, מקשיב, שואל במעט מאד מילים.
כמעט לא מדבר.

רק עכשיו, כשאנחנו נמצאים במציאות הפיזית, כשהוא עומד מולי, הוא מבין עד כמה הגוף הפיזי שלי שביר ועדין, שאני לא סתם מפונקת.
הוא אומר משהו על זה שהוא קצת מופתע, שאני נכנסת לסיטואציה כזו ונותנת לגבר זר, לעשות איתי כל שעולה על רוחו,
שזה לא ממש בטיחותי לעשות את מה שאני עושה בהתחשב בזה שהגוף שלי דורש יחס יותר עדין.
ואני אומרת לעצמי (כנראה בלב) 'מה אתה אומר? קצת אירוני שאתה תגיד כזה דבר...'

באיזה רגע, הוא אומר לי לסדר את עצמי (שזה לא הרבה מעבר ללהחזיר את החצאית למקומה הטבעי), ומסמן לי לבוא.
יוצאים. הולכים חזרה לרכב.
השקית הלבנה הקטנה, שוב מקופלת בתוך כף היד שלו.
אני מרגישה שאכזבתי.
חושבת שהיה מתוכנן משהו שלא יצא לפועל. נדמה לי גם, שהיה קצר מהצפוי.

חוזרים לנקודת המפגש. נכנסים למקום (שעם הזמן גיליתי שהיא אחת מ'מסעדות הבית' שלנו).
פתאום אנחנו בדייט. סרט חדש.
אני אחרת, מדברת, צוחקת, פתוחה, חייכנית.
אם קודם הייתי בטוחה בעצמי, כי בחרתי לבטוח - בגבר הזה, ביקום ובעיקר בעצמי...
אז עכשיו אני בטוחה בעצמי, כי זה איזור הנינוחות שלי - שיחה. בזה אני טובה, אני יודעת להיות מעניינת כשאני רוצה.
אני לא יודעת עד כמה הוא שם לב באותו ערב, לשתיים שיש בי (אבל אני משערת שהוא הבחין):
האחת, זו שנכנסה לרכב, שהייתה איתו בחדר - שקטה, מופנמת, רצינית, מצומצמת.
השניה, זו שיושבת מולו במסעדה - קשקשנית, מוחצנת, כולה חיוך וצחוק וכריזמה מתפרצת.
בחודשים הבאים הוא ישים לזה לב, וגם יאהב... את השתיים האלה שבי... ששתיהן לגמרי שלו.


עברו הרבה חודשים ונזכרתי לשאול אותו על השקית הלבנה, מה היה בה?
"זה עיניינך ?"
"לא"
"בדיוק"

עברו עוד חודשים, נזכרתי לשאול אותו שוב...
הוא עונה שהוא לא זוכר.
לא זוכר? לא זוכר? לא זוכר?
(ידעתי שהיית צריך לספר לי בפעם הראשונה ששאלתי! בכל זאת, מזדקנים פה... יש פה אלמנט של סניליות)

אז אני כלבה פרקטית, אני מציעה שינסה להזכר (אין לי ברירה - אלא להאמין לו כשהוא אומר שהוא לא זוכר),
ואני אשאל אותו שוב בהזדמנות...
ומכיוון שאני כלבה מאד פרקטית, אני עובדת עם פתקים ותזכורות (גם אני מזדקנת ונעשית סנילית),
בשנה האחרונה התרגלתי לרשום לי במשך היום, דברים שאח"כ אני מספרת לו עליהם בהודעות או בשיחה.

ידעתי שהיום הוא יגיע (ואיך זה שידעתי ?? זה יגיע בפוסט אחר...) אז הכנתי לעצמי פתק, עם קודים לדברים שאני רוצה לזכור לדבר איתו.
הפתק היה מונח כאן ליד המחשב, וכשהוא היה פה, אפילו הצלחתי לזכור לשאול אותו את אחת מהשאלות שהייתה שם.

בערב, הרבה אחרי שהוא כבר נסע, ישבתי לי ליד המחשב וחידשתי לק.
ולפני שאני זורקת את הדף עם התזכורות, השתמשתי בו כמצע למריחה (שהשולחן שלי לא יתלכלך).
כלבה פרקטית.... כבר אמרנו ?

הלק כבר מזמן התייבש.
אני בטלפון עם האמיתולוגית, שמצחקקת לי באוזן את הצחוק המתגלגל המדבק שלה ( :
תוך כדי שיחה, אני מקבלת הודעת לילה טוב מאדוני, שכבר יודע שאני עם אתנה בטלפון ומוסר לה ד"ש.
אני מוסרת לה את הד"ש ושולחת לו תשובה, עם ד"ש בחזרה ממנה ולילה טוב ממני.
אנחנו ממשיכות לדבר ובזמן שהיא מספרת לי דברים, אני מוצאת את עצמי בוהה בפתק עם התזכורות, שמעוטר במריחות לק.
פתאום אני שמה לב, שיש שם איזה שתי מילים שאני לא כתבתי...
אני מסתכלת עם תשומת לב יותר מעמיקה וקוראת את כל הפתק - מגלה עוד דברים שלא אני כתבתי.
ארבעה סעיפים על הפתק:
1. על השאלה(העמוקה) שעליה דיברנו (ושעליה ארחיב בפוסט המובטח), הוא הוסיף סימן קריאה.
2. לסעיף הבא, הוא הגיב: "מי אמר ?"
3. "מה היה בשקית (הלבנה)?" דברים מעניינים.
4. סעיף מסווג שגם עליו דיברנו, שכנראה ימומש בעוד שבוע.

ואני כמעט זרקתי את זה לפח בלי לראות ( :