מיש

עוד לפני שהספקתי לוודא שאני זזה ולעשות הערכת נזקים לכמה חלקים התפרקתי,
כבר חשבתי על זה ששברתי את הרכוש שלו, ואיך אני מודיעה לו בהקדם האפשרי שקרה משהו.
הצלחתי לשלוח לו הודעות (לכל מקום אפשרי), להתקשר לאמא שלי ולרמוז שנפצעתי ואז קרסתי.
אחרי כמה זמן הוא מתקשר, אני עונה ומדברת איתו כשאני לגמרי מעורפלת...
בשקט האופייני לו, הוא מדבר איתי ומוודא שאני דואגת שיבואו לפנות אותי למיון.

אחרי ערב של משככי כאבים קטלניים, שמעורבבים בסמים הטבעיים שהגוף מפריש במצבי טראומה,
התכתבות SMSים עם האדון שלי, שמצליחה להחזיק אותי בסיוט הזה שנקרא ביקור במיון,
אחת מיש שמצליחה להביך גם את הרופא והאח ~ הכי אדישים במערכת הבריאות הישראלית,
וידוא שלו שאני שוב בבית, במבצר המוגן, והעברת דיווח מפורט של מצבי ולמה אפשר לצפות בתקופה הקרובה.
אפשר לסגור יום.
נושמת לרווחה שזה כל מה שזה, כי יכל להיות הרבה יותר גרוע, הרבה יותר !
לוקחת מנה קטלנית של משככי כאבים, שיאפשרו לי לעבור את הלילה עם שינה כמו שצריך והולכת לישון.

למחרת בצהריים אני שולחת לו הודעה אדומה ומעדכנת במה שקורה איתי ואצלי ומסיימת אותה עם זה:

אני משתדלת לעשות לבד את כל מה שאפשר.
אח"כ אולי אני אשב לראות סרט (ואם יש לך משימות כיפיות בשבילי, יש לי מלא זמן !)

א ו ה ב ת

}{

אחרי כמה דקות אני מקבלת ממנו אדומה:

יש לי משימה חשובה.

תתפני אליי בין ארבע וחצי לשש. ותהיי זמינה בסקייפ.

תנסי לדחות את אמא ואת AV לאחר כך.


16:30
הסקייפ פתוח, וידאתי עם אלה שאמורים להגיע לטפל בפצועה, שהם מתקשרים לפני שהם מגיעים.
אין לי מושג למה להתכונן, מיותר לנסות לנחש (אבל ברור לי שהוא לא יפתיע בדלת).
קצת לפני חמש, אנחנו מדברים בסקייפ, כשפתאום אני שומעת את הפעמון של הדלת.
אני מיידעת אותו והוא שואל אם זו אמא, אני עונה שלא, אבל שאולי זה AV, למרות שקשה לי להאמין.
הוא שולח אותי לבדוק.
אני קמה מהרצפה (אוספת את עצמי יותר נכון) וניגשת לדלת, פותחת אותה ורואה פרח !
מאחורי הפרח נמצאת הצעצוע שלנו, עם החיוך המתוק והמתרגש שלה.
אנחנו מתחבקות (בעדינות... בכל זאת אני פצועה) והיא חוזרת איתי אל מול הסקייפ הפתוח.
אנחנו קצת מדברים (שלושתנו) ואז הוא מודיע שהוא נכנס לישיבה ושנשאיר את השיחה פתוחה.

כל מיני ד(ג)ברים קרו שם, הזויים יותר והזויים פחות, שוקולד עם פיצפוצי וניל...
אבל אחרי שעתיים ומשהו מצאתי את עצמי בעלים גאה לצעצוע מתוקה.
מה זה אומר ? זה עדיין לא לגמרי ברור... לא לנו לפחות... לבעלים שלי שמושך בחוטים זה אולי כן.

אז למי שלא הבין, הבעלים שלי שהוא איש עסוק מאד, דאג בדרכו היצירתית והקסומה,
שאני אדע שהוא איתי, שהוא קרוב, שהוא חושב, שהוא אוהב...
הוא שלח את הצעצוע, לשוטט יום שלם בדרכים (מבלי שהיא יודעת את יעד המשימה), כדי לשמח אותי.

אחרי שהזמנתי לה מונית חזרה לרכבת ונפרדנו, אני חוזרת לדבר איתו.
שוב רק שנינו (וכל מי שנמצא מולו במשרד) בשיחה, אני לא מצליחה למצוא את המילים המתאימות,
שיתארו לו את עוצמת ההתרגשות והאהבה שלי.
מזל שהוא רואה אותי, כי את המבט (המאוהב המטומטם) והחיוך שמרוחים לי על הפנים ~ אי אפשר לפספס.

בלילה, אנחנו שוב מדברים, יש כמה נושאים שביקשו התייחסות, ואנחנו מדסקסים את מה שצריך.
מתישהו לקראת סוף השיחה, אני לא מתאפקת ושואלת אותו: "איך נהיית כזה מקסים?"
את התשובה שלו ומה שהיה בהמשך, אני משאירה ביננו !