מיש

גם מהמקום שבו אנחנו נמצאים, העמוק מאד, האוהב הכואב (שעוד קשה לי מידי לפתוח כאן), אתה עדיין מצליח להפתיע אותי, לקחת אותי עוד צעד לעומק.

תמיד כשקראתי על סיטואציות כאלה, הן כיווצו לי את הבטן, נראו לי מפחידות, משפילות, קשות מנשוא.
חשבתי מה יקרה אם אי פעם אהיה במקום הזה...
האם באותו רגע אני ארצה למות, אתפרק, ארגיש מושפלת ומיותרת... ולא אצליח להכיל, לקבל...
או שאולי משהו יאפשר לי להתעלות מעל האגו הצועק, ולדעת שהכל בסדר, שהפרשנות הנורמטיבית האוטומטית לסיטואציה כזו, לא מתאימה כאן.

כשהייתי בתוך הרגע, הייתי לגמרי שקטה, הדיאלוג בראש שלי הצליח להשאיר אותי במקום שלי, אוהבת, מתמסרת, מוותרת על שליטה באופן מוחלט, יותר מאי פעם.

עברו כמה שעות, ואז לילה, ולא דיברנו עדיין על מה שהיה, ולא הספקתי לעבד איתך את הסיטואציה, והחפירות בראש התחילו.
הפחדים עלו, הקנאה צפה, המועקה השתלטה. חוסר הוודאות העצום לכאורה.
לכאורה, כי יש לי תחושת וודאות מוחלטת בנוגע לרגשות שלנו, בזה שאני יודעת מה אני עבורך, אבל בתוך הרגע, כשהפחד עולה, כל הוודאות הזאת מתפוררת.
כמו הספקות שמהדהדים, שלא באמת נמצאים שם, אבל מופיעים כשהמערבולת משתלטת וכשעוד לא עשינו סדר בכאוס שיש בתוכי.

אז אחרי שאתמול בלילה דיברנו, ובכיתי, והקשבתי לך (ולעצמי) ועזרת לי לנקות את כל רעשי הרקע, אני יכולה לכתוב...

ידעתי שאני בוחרת צעצוע מיוחד, כזאת שתשמש גם אותך, כזו שגם אתה תהנה ממנה.
אחת כזאת מתוקה, חדשה, עם גוף מדהים, ועור של קטיפה.
יפה.
הכנתי את עצמי לזה שאולי אני אהיה לגמרי בצד, שלא תאפשר לי להיות שותפה, אפילו לא שותפה בלדעת מה קורה.
דיברנו על זה בעבר, וגם ממש לפני שהכל התחיל, ידעת ממה אני הכי מפחדת וידעת גם למה (ולמי) אני עושה את זה.
אתה כבר מכיר אותי כל כך טוב, יודע בדיוק מה יכול להפיל אותי, מה יכול להנמיך אותי, מה יכול לשבור אותי.
אתה כבר יודע מהם הגבולות שלך עבורי (כי כל מי שמכיר אותנו מקרוב, יודע שלי אין באמת גבולות איתך).

ואז הכל התחיל...
כל מה שבימים שקדמו, היה בשליטתי (כי איפשרת), ביוזמתי, בהנעתי - בהנאתי... ברגע אחד התהפך.
ישבנו בקפה ואמרתי לך שאני תוהה, מתי ואיפה בתוך הסיטואציה, אני חוזרת למקום שלי...
ואז אתה אמרת, שמעכשיו אתה לוקח פיקוד, וידעתי שזה הסימן בשבילי לשחרר הכל, את כל האחריות. הכל.
מילא לעצמי, אני כבר רגילה להיות במקום הזה כבר מעל שנה, אבל הפעם זה לשחרר אחריות על אנשים אחרים, אנשים שחשובים לי מאד. שלושה.
שניים שהם חברים שלנו, שותפים. אהובים. אוהבים.
ואחת חדשה, שרק ברגע האמת אפשר יהיה לדעת, אם היא באמת בשלה להיות צעצוע, חזקה לעבור את החוויה.

הפעם הויתור על שליטה היה עמוק יותר מתמיד, הגיע לרובד חדש שטילטל אותי.

ביום שבחרתי להיות שלך (אי שם לפני המון חודשים), ויתרתי על השליטה על עצמי, על החיים שלי, ומעל הכל, ויתרתי על הרצון לשלוט עליך (בוודאי שלא במניפולציות).
אני חושבת שהצורך בבעלות על הד(ג)בר שאנחנו אוהבים, הוא אינסטינקט אנושי קיומי, הרצון (או המוכנות) לשחרר את זה, מנוגד ליצר ההישרדותי...
וזה משהו שאני עובדת עליו, זה חלק מלדעת שאני שלך ואתה לא שלי.
ושם קיים האתגר האמיתי עבורי, ללכת מעבר לאגו, להיות מוכנה לאהוב באמת, גם אם זה אומר לכאוב.
לא כי אתה קצת סדיסט שאוהב לראות אותי מתפתלת מכאב, ובוודאי כי אני אפילו לא טיפה מזוכיסטית...
אלא כי אלה החיים, יש בהם כאב.
איפה שיש חיים, יש מוות (ברגע שאנחנו נולדים, אנחנו מתחילים למות, עובדה שאי אפשר לברוח ממנה), איפה שיש אהבה - יש גם כאב, ככל שהמערכת היא יותר סימביוטית, כך נסיון הקיום של כל פרט להיות עצמאי, הוא יותר כואב (עד בלתי אפשרי...)
(והנה הכל מתחבר להכל, ולדבר ההוא, שאני עוד לא מצליחה לפתוח כאן).

אמרת לי בשיחה שלנו, דברים כל כך נכונים...
זה היה מדויק בצורה כזאת, שהרגשתי שהמשפטים שלך מסדרים לי בראש את כל הבלאגן, והפחד, והבהלה (ואת הכאב שעלה מהסיטואציה, לא את זה הגדול שלידו הכל מתגמד).

אני יודעת שהתלבטת הרבה אם בכלל לקיים את כל זה, הרגשתי אותך חושב ובודק ומתבונן ומוודא.
ראיתי אותך מחליט, כל פעם עוד צעד, כל פעם עוד שלב, עוד מדרגה.
בדיעבד סיפרת לי על ההתלבטות שלך ואז הסברת לי שזו הייתה חוויה נוספת, שנועדה לתת לי להרגיש קצת יותר נמוך.
להרגיש את המקום האמיתי, שבו השליטה נלקחת ממני לחלוטין, לא השליטה בעצמי, אלא השליטה בחלק שלי בך.
זה כבר לא רק לתת לך את השליטה בי ולאבד את השליטה על עצמי, הפעם זה היה להרגיש עד הסוף, מה זה אומר שאין לי טיפת שליטה עליך, לגעת בחוסר הוודאות על המקום שלי.
אמרת: "אובדן של עוגן. זה מקום שהבטחון המוחלט שלך בי נמדד."

זה באמת (כמו שחשבת ואמרת לי) אחד המקומות שהכי הפחידו אותי, שאולי עדיין... בעיקר עכשיו.
אני יודעת שזה לא היה מבחן, אתה לא אחד שמציב מבחנים.
ועדיין... מבחינתך עמדתי בו ?