זה פוסט שכתבתי ב~10/09/10 ~ והיה מיועד להתפרסם בבלוג של מישהו אחר.
אותו אחד מיוחד, בחר בסופו של דבר, שלא לפרסם את זה...
אבל כן כתב בבלוג שלו פוסט, שהביא את הרשמים, הפרשנויות והתחושות שעלו לו ~ ממה שאני כתבתי.
יקירי,
כתבתי לך שלפעמים נורא מתחשק לי לכתוב פוסט על הנוכחות של הצלע שלך בחיים שלי... (שלנו...), אבל אני לא יכולה לעשות את זה... כולם מיד יחברו את החלקים של הפאזל והסיפור שלנו יהפוך לנחלת הכלל. מהרגע שאתה התחלת לספר אותו, הוא כבר נמצא בבעלות שלך.
אני אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך שקשורים בי, שמדברים עליי, שמדברים אליי.
אני לפעמים מחכה שתפרסם משהו ומסוקרנת לראות על מה כתבת.
לא פעם התחלתי לקרוא ומצאתי את עצמי המומה, קוראת את המילים שלך ולא מאמינה שאני זו, שאתה כותב עליה...
שולחת לך מיד הודעה שראיתי אבל אני עדיין לא במצב של "להגיב", שאני צריכה זמן לעכל.
מיד כותבת גם אליו, בדר"כ משהו קצר ובעיקר אינפורמטיבי ואז ממהרת לעשות משהו בנאלי ושיגרתי של היום יום שיכניס אותי מיד לפרופורציות.
לוקח לפעמים שעה או יותר כדי שהדברים ישקעו ואז אני כותבת את כל מה שיש לי - לך ולו (ולעצמי) בהודעה פרטית.
כל הדבר הזה ביננו, הרי התחיל מתכתובת מבודחת בבלוגים, קצת ציניות, הרבה שנינות, בעיקר פירגון.
הוא שם לב לזה, אפילו דיברנו עליך, שיתפתי אותו כשהבדיחות שלך הצחיקו אותי, כשפוסטים שלך עיניינו אותי וגם כשהחוצפה שלך הרגיזה אותי.
הוא הבין שיש ביננו "כימיה" - חשב שזה מצב שאפשר "לעשות" איתו משהו... פנה אליך...
המוחות היצירתיים של שניכם התאגדו ומצאתם דרכים להשתעשע בי.
בשלב מסויים התחלתי לחשוד, אבל לא קיבלתי תשובות ברורות (או בכלל), האינטואיציה שלי עבדה, אבל לא נתתי לעצמי להסחף איתה, כי מה זה בעצם משנה, כשתרצו שאדע מה קורה - אז תדאגו שאדע. זה חלק מלהיות רכוש, צעצוע.
היה מפגש, אתה סיפרת אותו במילים כל כך חזקות, שלקח לי הרבה זמן להתאושש מהן, קראתי את הפוסט ההוא כמה וכמה פעמים, התרגשתי כל פעם מחדש, מתקשה להאמין שזו באמת אני שם ב"מרכז העניינים".
מה שהכי מדהים אותי ומקסים בעיני, זה ששלושת הצלעות במשולש שאנחנו - מקושרות:
אתה והוא מנהלים תקשורת ישירה בינכם, כזו שרוב הזמן אני לא מודעת לה. מנהלים אותי (לפעמים אפילו שלא בידיעתי)... אני רוצה לקוות שאתם מדברים גם על נושאים אחרים (כדורגל, כסף, ציצים ?).
המשוייכות שלי לאדון שלי - לא מוטלת בספק, אני יודעת למי אני שייכת ולא מתבלבלת. אני מדברת איתו על כל זה, משתפת אותו בהכל, מתייעצת איתו בדילמות שלי, כמובן שגם באלו שקשורות בך.
הקשר שלי איתך הוא שונה לחלוטין, רוב הזמן אתה ואני בגובה עיניים, חברים. אין היררכיה, אין שליטה.
היא נכנסת בזמנים קצובים וספציפיים, אך ורק כשהוא מאפשר אותה, כשהוא מחליט לתת לזה מקום...
ואז ברגע אחד אני הופכת לצעצוע שלך, ברגע אחד אני שמה את עצמי מולך בפוזיציה אחרת - מדברת ועונה אחרת (אם בכלל), מתנהגת אחרת, כנועה, מצומצמת, כלבה.
לא פעם ראיתי השלכות של המשולש הזה, עליי... עליך... ושקלתי לסיים את זה (כן, ניתנת לי האפשרות לנתק איתך קשר, כמו גם להמשיך אותו).
אני לא יודעת אם סיפרתי לך, על זה שבאחת הפעמים ששיתפתי אותו בדילמה הזאת ודיסקסנו אותה,
הוא אמר שזה יהיה מצחיק אם אני אנתק איתך קשר בצורה מוחלטת ואחרי שבוע פתאום אמצא את עצמי מסושנת על ידך (כמובן שזה יהיה משהו ששניכם תרקחו מאחורי גבי).
אז כן, עם הזמן יש רגשות... דיברת על התאהבות... אני יכולה להבין מהיכן המילה הזאת מגיעה ואיפה היא נמצאת במשולש.
זו אכן חוויה מטלטלת גם עבורי, מרגשת, נעימה, מחמיאה, קצת מפחידה לפעמים...
אני אוהבת את הכתיבה שלך, את ההגדרות שלך, הניסוחים שלך, אז אני משתמשת בהם כאן:
כשאני מנתחת את כל עניין בצורה לוגית, אני מבינה שזה מצב די נדיר, שבו שני זאבים (או ערפדים) - חושקים בי, אוהבים אותי, מתעניינים בי - ובו זמנית מנהלים בינהם דיאלוג על זה, משא ומתן עליי.
בטבע, כששניים רוצים אחת - יש מלחמה.
פה יש שלום, אמנם כזה שמעביר אותנו תהליכים... אבל עדיין כזה שמצמיח את כולנו, שמביא אותנו לפיסגות חדשות.
אני מקווה שאני מספיק ברורה ומובנת, ושהפוסט לא יצא מבולגן מידי.
ואולי יהיה לפוסט הזה המשך, כזה שימציא את עצמו... כמו כל הקשר שלנו שיוצר את עצמו כל הזמן ומפתיע (נראה לי שגם אתכם הזאבים שכביכול מנהלים את החגיגה).
נראה מה יוליד יום... או מה ירקחו הזאבים....
זה היה אז... בימים אחרים, לבלוג אחר, של מישהו אחר.
על מה שקורה היום, כמעט חצי שנה אחרי, אולי תקראו בהמשך.
לפני 13 שנים. 28 בפברואר 2011 בשעה 21:58
