מיש

אני מזהירה מראש: יכול להיות שתגובות (אם יהיו) לא יענו ואולי ימחקו.

לכם, שקוראים אותי,
תמיד עומדת בפניי הדילמה, עד כמה לשתף בבלוג. הרבה פעמים אני עוצרת את עצמי, מתאפקת...
אולי פעם יהיה ספר, בזהות אחרת, שם אחר - אבל אתם תדעו, תזהו... לכם זה יהיה ברור.
שם תראו את הטירוף השפוי, את השפיות המטורפת, שם תבינו את העומקים, שם תראו שהתיאורים בבלוג, היו רק קצה הקרחון של ההתמסרות.

היום, כשאנחנו עוברים את השינוי, אני מגלה עד כמה אני בהתמסרות שלא תיארתי לעצמי בחיים שאני יכולה לה.
אני מופתעת מזה שאני מוכנה להתמסר לדבר שאני הכי לא רוצה שיקרה בעולם, לוותר על המקום הזה, של להיות הגורה של האיש הזה, הנדיר.
אבל אני עושה, כי הוא אומר, כי הוא החליט, כי הוא ביקש. ואני שלו.
בעצם אני אהיה שלו לעולמים, עד שהוא יאמר אחרת. אני אשאר שלו, לתמיד.
רק אם הוא יבקש במפורש, יגיד שהוא מבקש שאני אעשה את הסוויץ' הפנימי ולא אתן לעצמי להרגיש שלו, רק אז זה אולי ייגמר בתוכי (ויש סיכוי שאצליח לעשות את זה).
לכן גם ביקשתי להיות זו שמשחררת אותו מלהיות הבעלים שלי, ולא שהוא ישחרר אותי.

פה אולי המקום לדבר על "מאסטרי".
מאסטרי היא היכולת לנהל את עצמנו כמו שאנחנו רוצים, להיות באמת בשליטה...
לא לתת לאוטומטים המחשבתיים לחפור בראש, ולא לתת לקפריזות הרגשיות להשתלט.
להיות "בעלת הבית" של האני שלי, להיות זו שבוחרת איך להתייחס ולהגיב לנסיבות החיים.
זו יכולת שהולכת לאיבוד אצל רוב בני האדם, בדר"כ בגיל צעיר.
בכדי לחזור להתנהל ככה בבגרות, צריך הרבה מאד עירנות ומודעות, ובעיקר להתאמן על זה, עד שזה הופך לאוטומט חדש.

לפני שבע שנים, עם הבחור הראשון שהייתי כאן, ידעתי שהלב שלי מתישהו ישבר, הוא גבר של כולן ושל אף אחת. ידעתי שמאד בקלות אפשר להתאהב בו, אבל שזו אולי תהיה טעות מצידי לעשות את זה.
אז בתחילת הקשר שאלתי אותו, אם הוא רוצה שאתאהב בו...
הוא התפלא על השאלה ושאל אם אני יכולה לשלוט בזה, עניתי שבמידה מסויימת, כן.
ובאמת, עם אותו אחד, הצלחתי להכנס לזה באופן יחסי בהדרגה. הייתי בשליטה. התמסרתי עם גבולות, שלי.
בסוף הלב שלי נשבר, וכאבתי... אבל עד היום אנחנו חברים טובים, עד היום יש חיבור בלב (לפחות מצידי, אני חושבת שגם מצידו).

עכשיו זה סיפור אחר, כאן התמסרתי עד הסוף, כאן ויתרתי על הגבולות שלי, וסמכתי שהוא יפעיל את שלו, והוא לא איכזב מעולם.
בקשר הזה, ויתרתי על שליטה באופן מוחלט, וצללנו יחד למעמקים שלא שיערתי שקיימים.
בעומקים האלה, כמו גם בחלל האינסופי, יש תלות מוחלטת בפרטנר ובאמצעי ההנשמה החיצוניים,
שם, השקט והעלטה והאינסופיות, מאלצים להתחבר פנימה, להתחבר. וזו חוויה של רחם.
אני חושבת שזה הזיכוך שהוא מדבר עליו.
מכאן, מאד קשה לחזור אל פני השטח, לצאת שוב לאוויר העולם, לקחת שוב שליטה.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

מס' 1, אדוני, העולם שלי,

אני הייתי יכולה להיות במקום הזה עוד הרבה זמן (ובדקת את זה), אבל אתה... אמרת שבשבילך זה כבר עמוק מידי.
אני יודעת שזו מחמאה ענקית בשבילי, שאתה כבר אוהב אותי מידי.
בקשר עם גבר פנוי, ככל שהרגשות מעמיקים, אפשר להתקדם שלבים ביחסים. לעבור לצעד הבא, להתקרב.
עם גבר נשוי (ושנינו הרי רוצים שתשאר נשוי), ככל שזה מעמיק, זה מתקרב לגבול שבו צריך להתרחק.
עד לנקודה, שאליה הגענו, שאני מבינה, שזה הזמן שלי לשחרר אותך...
יש בי שתיים - האחת רוצה להשאר לעולמים במקום שלי... שלך. השניה יודעת שצריך לשחרר באהבה.
האחת, מפוחדת ומבועתת מהשינוי, מהפרידה המתקרבת, מהויתור על המקום, מלהתעורר מהחלום המדהים שבו חייתי בשנה האחרונה, חזרה אל המציאות ה"נורמלית".
השניה, בוחרת להיות חזקה, לעבור את זה כמו גדולה, להעניק לשנינו את חווית הסיום הכי מדהימה שאפשר, שתשלים את חווית הדרך עם חיוך ובשמחה.
האחת, אינפנטילית ואגואיסטית, שמקווה שמאד כואב לך, לדעת שעצוב לך נורא, שאתה סובל כמוני, שקשה לך להתרחק, שאני לא מתייסרת לבד בתהום המפחידה הזאת.
השניה, אלטרואיסטית, יפת נפש ופלצנית, רוצה שלא יכאב לך, שיהיה לך קל להתרחק, לתת לך "עוף גוזל" בלי סבל.

לא פעם בשנה האחרונה... חוויתי חוויות ריגשיות קשות. סוחפות, מטלטלות, מזעזעות.
(על אחת הגדולות סיפרתי באחד הפוסטים הקודמים, כשהתחלתי לפתוח את הקלפים בפני הקוראים.)
תמיד היית שם להחזיק, להקשיב, להסביר, לחבק, לאהוב.
להכיל.

אחת מהן הייתה קנאה.
סוג אחד של קנאה על הריגוש המטורף שכל מיני אנשים יקרים סביבי חוו, ורציתי גם.
אותו ריגוש שמשך אותי אז, ב-15 לנובמבר 2009, להגיב בבלוג שלך, לפלרטט איתך בהודעות, לדבר איתך במסנג'ר, להפגש איתך.
כמיהה מטורפת שליוותה אותי מאז אותו יום, לחוות את הריגוש הזה, כמיהה שעד לא מזמן ביעבעה בי...
ושרק עכשיו, ברגע הזה, כשאני עורכת את הפוסט הזה (כנראה בפעם האחרונה לפני פירסום) אני מבינה שכבר איננה. נעלמה. התפוגגה.
אני בעצם מבינה, שאז, פלירטטתי עם 'גברים', הסתקרנתי מ'גברים', רציתי חווית 'גברים', וקיבלתי את האדון האוהב. אותך.
שזה ללא ספק שווה פי מיליון, שזה משהו שאני מברכת עליו כל שניה, מודה מכל הלב על זה שככה בחרת, לקחת אותי להיות שלך, לא להכניס אותי אז ל"סשן גברים".

אבל יש עוד קנאה, כזו שאני שונאת להרגיש, אבל היא קיימת. לקנא לך...
הרבה פעמים הצלחתי לעבור דרכה בחיוך, ולגדול... אבל יש פעמים שהיא עיוורה אותי.
שם, הופיעה חרדת הנטישה שלי, במלוא תפארתה (אתה יודע שהיא קיימת אצלי רק כשאני מאוהבת).
שם, היה איום על ההתמסרות שלי. שם, התנהלה מלחמה בין האני הגבוה שלי לבין זה הנמוך...
בדיוק בין שתי אלה בתוכי שמתוארות למעלה.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~

לפני כמה שבועות באחד הימים שבילינו יחד, הייתה שיחה. כואבת. אוהבת. עם חיוך ובכי (שלי), ועין לחה שלך.
לפנות ערב, אחרי שנפרדנו נסעתי לחברים שלנו. ידעתי שאני צריכה להגיע למקום בטוח, לאנשים שמכירים אותך, שמכירים אותנו (את הדבר הזה המופלא, שהוא "אנחנו"), שמבינים את המשמעות של הקשר הזה.
ושם כשאני יושבת בפינת אוכל וחיי המשפחה (המדהימה) מתנהלים סביבי כרגיל, כתבתי לך את זה:

אני עושה בחירה... תאריך 20:03 23/01/11

אתה מכיר אותי, את הטוטאליות שלי.
כמו שאני טוטאלית בהתמסרות שלי אליך, בשייכות שלי, באהבה שלי, בציות שלי,
ככה אני טוטאלית במעשים שלי.

עומדות בפניי שתי דרכים, כל אחת טוטאלית בפני עצמה. דיברתי איתך היום על שתיהן.
האחת, שברור שהיא לא על הפרק, גם כי אתה לא מרשה, וגם כי אני לא אעשה לכם את זה.
השניה, לקבל את זה כמו גדולה, לעשות את זה בשמחה, באהבה, בהשלמה,
כמו שמגיע לך, כמו שמגיע לי, כמו שמגיע לקשר הזה... שהוא משהו נדיר, שיש לו חיים משל עצמו.

אז אני בוחרת, להתחיל לשחרר, אותי, אותך.
אני מרגישה שאני אזדקק לזמן הזה, לתקופה שהסכמת לה, כדי לתת לשינוי להיות, כדי ללמוד איך להיות.
כדי להיות.

כל דבר שהוא בין שתי הדרכים האלה, בין שני הקצוות, שיכלול התפרקות ואימה ופחד, יהיה רק מייסר עבור שנינו.
ובראש ובראשונה, אני רוצה לתת לך משהו אחר.
מגיע לך את החיוך שלי, מגיע לך לקבל את השמחה שלי, העוצמה שלי, האופטימיות שלי.
זה מה שאני רוצה לתת לך. זה מה שאני מתכוונת לתת לך.

אני בטוחה שעוד יהיו לי רגעים שיעלה גם כאב, ועצב, אולי פחד, בוודאי שסימני שאלה ובלבול,
וגעגוע... לא אליך, כי אני יודעת שאתה כאן, אלא למקום הכל כך מיוחד שלי, שעומד להשתנות.

בנתיים הכל כרגיל, בפועל שום דבר עוד לא השתנה, אני זקוקה לזה עוד לתקופה,
אבל בתוכנו אנחנו כבר עוברים את השינוי, וזה בסדר שהוא מתהווה.

וההסכמה שלך לקעקוע בשבילי, עשתה לי שמחה גדולה, נתנה לי הרבה כוח, תודה.

ש ל ך
ת מ י ד
גורה, ילדה, כלבה, שפחה
א ו ה ב ת
}{


גורונת שלי.

את מרגשת אותי.

את מרגשת אותי בעיקר כי אני מרגיש שהרצון שלך שלא להתפרק, לעשות את זה ממקום של עוצמה, של אופטימיות, מגיע ממקום של התמסרות. התמסרות מהסוג העמוק ביותר.

התמסרות שהיא מעבר להתמסרות פיסית, היא גם מעבר להתמסרות נפשית, שיש תמורה מוחשית בצידה. היא התמסרות בצורה מאוד מזוככת.

אני כמובן הייתי מאוד שמח לראות אותך שמחה, חזקה ומאושרת, מסוגלת לראות את התקופה הזו כמשהו טוב ומצמיח, שטוב שהיה. לראות אותך אופטימית ומצפה לעתיד. אבל גם אם תתפרקי, מדי פעם או יותר (: , זה בסדר. אני לא מצפה ממך להיות חזקה רק בשבילי ואם את מרגישה צורך להתפרק מדי פעם, אני לא רוצה שתעצרי את זה בפנים.

}{


בימים הבאים עברו ביננו המון הודעות ושיחות ופגישה. חיוכים ודמעות. מילים ושתיקה.
שוב ושוב לבחור, להיות במאסטרי, לזכור שמתחת לכל זה יש פה אהבה אדירה (גם מעל, בצדדים ובתוך).
שלחתי לך את זה:

ובכל זאת מצאתי מילים... תאריך 21:21 27/01/11

כשנדמה, שכבר לא נשארו מילים, שכבר לא נשאר עוד מה לעשות,
אחרי המלאות הכי גדולה שיש, הקירבה הכי גדולה שקיימת, האינטימיות הכי עמוקה שאפשרית,
לרצות לעצום עיניים... ולא להתעורר למציאות... הישנה, החדשה, אחרת,
לגלות שהחופש הכי גדול שחוויתי, היה בלהיות משועבדת מרצון, בלהיות שייכת באופן טוטאלי,
ברמות שמעולם לא דימיינתי שאוכל, בביטול של האגו, עבור תחושת התעלות מוחלטת.

לא יודעת איך קרה לי הנס הזה, לפגוש אותך, להיות רצויה על ידך, להיות נאהבת על ידך, להיות שלך.
גורה שלך, שמרגישה מוגנת ומתוקה, יפה ומיוחדת, שווה ואהובה.
ילדונת שלך, שקיבלה הזדמנות לאבא, אמיתי, כמו שאבא צריך להיות, אמנם שלושים שנה אחרי הגיל ה"נכון", אבל מה זה משנה ?
כלבונת שלך, שיש לה בעלים שנותן לה להרגיש שהיא הכלבה הכי אנושית שקיימת, גאה בהיותה כזאת.
שפחה שמרגישה מלכה, שפחה שהאדון שלה הוא המרכז, שנותן לה להרגיש שהיא חשובה, מוערכת, רצויה. מרכז.

איך מוותרים על מקום כזה, איך ממשיכים הלאה ?

אדוני, מס' 1, הבעלים שלי...
אני אוהבת אותך
הכי שאני מסוגלת
מסורה לך הכי שרק אפשר
שלך
}{