הייתי בערך בת 14 שכשראיתי את הסרט הזה ואני זוכרת שהחוויות ממנו, מיד נצרבו בי עמוק.
המשכתי אח"כ להרגיש אותו, ואת השליטה המנטאלית שרקומה בו, וידעתי שאני מחוברת.
זו לא פעם ראשונה בחיים שלי שהתעסקתי בשליטה, היא תמיד הייתה חלק מהחיים שלי,
מאז שאני זוכרת את עצמי, ואני מדברת על גילאי שלוש ארבע.
שנה ומשהו אחרי שראיתי את הסרט, חוויתי לראשונה את השפעתה של שליטה מנטאלית. עליי.
היא לא הייתה בהסכמה, היא לא הייתה שפויה, ותוצאותיה הראו, שהיא בוודאי לא הייתה בטוחה.
הצלקות ממנה המשיכו להשפיע ולהכאיב הרבה שנים אחרי זה. ולא, לא היה שם שום אלמנט מיני, אפילו לא קמצוץ.
(היום אגב, הבחור פסיכיאטר... יופי-טופי לקהל המטופלים שלו, הא ?)
(ב. אם אתה קורא כאן, אין מצב שאתה לא מזהה שזו אני...)
איכשהו (ואני לא אפרט כאן את ה'איך'), החוויה הקשה התערבבה בחווית הסרט והוא הפך להיות עבורי איזה מיתוס,
משהו שמושך אותי מאד, אבל גם מרתיע ומפחיד מידי כדי להתיישב לצפות.
הרבה שנים חיכיתי לראות את הסרט שוב, ולא הזדמן לי, כנראה שלא במקרה.
כשנכנסתי לקשר עם הבעלים שלי, ידעתי שהגיע הזמן.
הבנתי שהוא יוצר לי תיקון לכל כך הרבה שריטות וצלקות שהצטברו במהלך שנות חיים (אלו והאחרים),
אז קניתי את הסרט וביקשתי ממנו שנצפה ביחד...
הגיע היום, והתיישבנו לצפות.
אז אמנם חלק מהזמן רק הוא צפה, ואני עשיתי ד(ג)ברים אחרים, אבל זה היה כיף גדול
(ברור שאח"כ התיישבתי שוב לצפות לבד, בהכל).
מבחינות מסויימות, הוא פתאום נראה לי קצת קיטש, שטחי, הוליוודי...
אבל מבחינות אחרות, הוא ריגש אותי בדיוק כמו אז, אולי אפילו יותר.
(אולי כי את מה שהיא עברה בתשעה וחצי שבועות, אני חיה כבר כחלק משיגרת חיים ?)
אז שלא תטעו, אני לא קים בייסינג'ר (המהממת) והוא לא מיקי רורק (הכובש), אבל בסופו של דבר, החיים שלנו הם סרט !
Slave to Love
(מס' 1 ~ זה לא השיר שבחרתי... עדיין לא..)
