מיש

"נהג, תעצור בצד"

אני ישר מרגישה לא בסדר... מה עשיתי ?
עכשיו לעצור בצד, זו משימה בלתי אפשרית, כי צריך לעצור מהר (שהוא לא יחשוב שאני בורחת),
אבל מצד שני, גם במקום מותר, כי גם ככה אני כבר חשודה כפושעת.
ממשיכה כמה עשרות מטרים ועוצרת בצד.
הוא מגיע לחלון שלי ומבקש שאתקדם עוד, כי אני חוסמת משהו (אלוהים, זה מחמיר, אני כבר ממש סכנה לציבור).
היא שיושבת לידי, מסתכלת עליי, ואנחנו מחליפות מילה ומבט, ומבינות שלשתינו אין מושג מה עשיתי.

"את יודעת מה עשית ?"
"האמת, מר שוטר, אין לי שמץ..."
"אז את לא יודעת מה עשית ?"

אני הולכת ומתכווצת לתוך המושב שלי, ומרגישה את הדמעות מתחילות לעלות... חונקת אותן בכוח.
אני לא אחת שבוכה לשוטרים, האגו שלי שחצן מידי בשביל לתת להם את הסיפוק הזה, של לראות אותי מסכנה.
חוץ מזה, אני מכירה את המשחק הזה, של לגרום לנו להרגיש אשמים ולמתוח את העצבים שלנו.

"ממש לא, באמת שאני לא יודעת... יצאתי מהתחנה לכביש."
"כן, אבל לא לאיפה שמותר. יש תמרורים, לא ראית ? זה דו"ח של 500 שקל. את יודעת מתי הייתה העבירה הקודמת שלך ?"
"כמה שנים לפחות."
"כמה ?"
"לא יודעת, בחיי שאני לא זוכרת"
"הרבה שנים ? קצת שנים ? כמה ?"

עכשיו אני חושבת לעצמי, שהוא משחק את המשחק הזה ממש - by the book, אבל שאני לא במצב לשחק אותו.
הדמעות כבר כמעט יוצאות, ואז שטף המילים פשוט יוצא ממני:
"תקשיב, יכול להיות שלא שמתי לב, החיים שלי גם ככה בחרבנה עכשיו... ואולי היה לי רגע של היסח דעת,
נכנסתי לתחנה כדי לאסוף חברה, וכשיצאנו מהתחנה, לאף אחת מאיתנו לא היה נראה שאני עוברת עבירה"

הוא עונה לי: "זו בדיוק הבעיה, שאנשים לא מרוכזים בכביש."

ואז הבכי פורץ החוצה, כל הדמעות החנוקות (שהספיקו להצטבר שוב, מאז השיחה שלנו אחה"צ) צונאמי של דמעות... ומתוך הבכי אני מייללת:
"זה בגלל שלאנשים יש לב !"
הוא מסתכל עליי המום. ואני ממשיכה (בבכי קורע לב):
"זה בטח לא משנה לך שהלב שלי שבור, ושאני לא רוצה לחיות, ושחשוך לי ורע.
זה בטח לא מעניין אותך, וגם לא צריך... אבל כרגע, זה מה יש. זהו. אז הייתי לא מרוכזת לשנייה.
קרה. ואני לא אחת שבוכה לשוטרים... ממש לא... ואני בטח נראית לך לגמרי פתאטית"

ראיתי שהוא כמעט רוצה להכנס לרכב לחבק אותי... אבל במקום זה ביקש את הרישיונות שלי
(יש מצב שרצה לבדוק אם ברחתי מאיזה מוסד ?).

הוא הלך וחזר, בנתיים היא ואני חוזרת לעשתונותיי, צוחה ובוכקת על עצמי ועל המצב הזה,
לוקחת בחשבון שמכניסים אותי תיכף לכלא, ואז הוא חוזר.

בסוף הוא אומר לי שהוא רושם רק אזהרה, בלה בלה בלה... ושזה רשום לי בתיק ושבעבירה הבאה כבר לא יוותרו לי.
מחזיר לי את הרשיונות ומאחל משהו (כבר לא זוכרת מה) והולך חזרה לניידת.

טוב, בדקות הבאות, אני נוהגת כמו זקנה בת 90, במהירות של 3 קמ"ש, בטוחה שהוא אורב לי מעבר לכל פינה ומחכה לתפוס אותי שוב.
מחכה כבר לספר לך את כל זה... (בפוסט זה כתוב יותר מצחיק ?) ונרגעת מזה, שאתה יודע שאני נהגת טובה.

* מר שוטר... אם זה נראה לך מוכר... זו הייתי אני... ותודה שויתרת לי... מסתבר שגם לך יש לב ( :