בימים האחרונים יוצא לי שוב, להסביר לאנשים מה עובר עליי...
לספר למה אני ככה, עצובה, כואבת, חשוכה... כמו שלא הייתי מעולם.
ברור לי שאני לגמרי שפויה, שדעתי צלולה לחלוטין, שיש הגיון מאחורי המצב שלי,
ומצאתי את עצמי, אומרת את המילים האלה, שפשוט נשטפו ממני החוצה:
הייתי בגן עדן... שנה.
עם כל מה שמשתמע מכך... השחרור הטוטאלי, החופש המוחלט.
התמסרות ללא גבולות, שיצרה מבחינתי חיבור מושלם.
הייתי בגן עדן.
אחרי שחיים בגן עדן... מי ירצה לחזור משם ?
איזה אדם שפוי בדעתו, ירצה לנחות חזרה אל הקרקע, אחרי שהיה בגן עדן ?
אז לא איבדתי את שפיות דעתי !
ומה הפלא, שכל חלק בגוף שלי, צורח שהוא רוצה להשאר שם ?
ועוד משהו קטן...
זה נכון שאתה יחיד סגולה, יחיד במינך,
אבל גן העדן, הוא ממש לא רק בגלל מי שאתה,
אלא בגלל המקום שלי, איתי, בלהיות שייכת לך.
בכמה שאני אוהבת אותי, במקום הזה, למרגלותייך... שלך.
לא נותר דבר מלבד הגעגוע
הזמן עובר לאט לאט שעה, שבוע
כבר שנה כמעט והעולם רגוע
ורק קולי זועק עכשיו תגיד מדוע.
הייתי בגן עדן
ועכשיו הלב פצוע
וזה סיפור כל כך ישן
וידוע.
ולי קראת פרח ועיניים
אני זוכרת הייתי נשמה
רק איתך מעל ריחפתי בשמיים
פתאום נפלתי לבד לאדמה.
החיים זרמו הכל היה קבוע
איך שרנו אז, בשני קולות בלי זעזוע
והיו לילות של צחוק ושעשוע
אבל עכשיו יש בקולי מיתר קרוע.
הייתי בגן עדן
ועכשיו הלב פצוע
וזה סיפור כל כך ישן
וידוע.
ולך קראתי פרח ועיניים
אני זוכר הייתי נשמה
רק איתך מעל ריחפתי בשמיים
פתאום נפלתי לבד לאדמה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ (יש המשך מתחת לקו)
ד(ג)ברים טובים קורים לאנשים אופטימים ( :
