מיש

תמונה ראשונה

קבעת איתי בשעה 12, במקום שלנו.
אני מגיעה כמה דקות קודם ושולחת לך SMS שאני כאן. אני רואה שההודעה לא נמסרה.
מחכה.
עומדת במקום שלי, כמו בפעמים הקודמות... ומחכה.

עשר דקות... עשרים דקות... בודקת אם ההודעה עברה ורואה שלא.
הדקות חולפות, התסכול גובר.
המחשבות צפות... מה קורה כאן ? למה אתה נותן לי לחכות ? אם אמרת שאין שליטה, אז למה אני מחכה ?
אני מרגישה חולשה, בחילה, המצוקה הרגשית שלי רק מחלישה אותי יותר.
אני מבולבלת נורא.

אני חושבת על האופציות שלי:
1. לחכות... כמה זמן שיקח... בסבלנות. לקבל. לנשום עמוק את השניות והדקות שחולפות, למשוך אותן.
....אבל האופציה הזאת מחזירה אותי "למקום", זה שאני אמורה לצאת ממנו. מחזיקה אותי מחוברת לשליטה.
2. לתת לכעס לעלות, להתקיים, למרוד, לעשות דווקא, לכעוס עליך. ללכת משם. כשתגיע לא תמצא אותי.
....משמעות האופציה הזאת, היא להעניש... אותך ואותי, את שנינו.
....אותך בזה שלראשונה אני אפנה אליך את הגב. אותי בזה שאני אוותר על לפגוש אותך, לראות, לדבר, לגעת, להתחבק.
3. להכנע לגוף הכואב, למחשבות המרעילות, לתסכול, לכאב... להזמין לעצמי משהו לשתות ולהתיישב בשולחן סמוך.
4. עלתה לי אפילו האופציה ההיא, אבל מיד גנזתי אותה.

אני לא זזה.
בודקת שוב את הסלולרי שלי, רואה שהSMS שלי, עדיין לא נמסר אליך.
מתלבטת אם להכנס לכלוב, לשלוח לך הודעה או לבדוק אם הגיעה אחת ממך, ומחליטה שלא.
סבלנות.
ברגע מסוים, העיניים שלי מתמלאות דמעות, והן מתחילות לטפטף על המעקה שעליו אני נשענת.
אני נותנת לבכי לצאת, כואב לי.
כואב בלב, כואבות הרגליים, כואב הראש והבטן, כואבת לי הנשמה.
מישהי נעמדת קרוב אליי ושואלת אם אני בסדר, אם אפשר לעזור לי. אני ממלמלת שאני בסדר.
אני לא.
אבל אין דרך שהיא יכולה לעזור לי.
אין דרך שאף אחד (אפילו לא אתה) יכול לעזור לי.
זה הכאב שלי ואני.
האובדן שלי ואני.

היא הולכת. הדקות ממשיכות לחלוף. אני משתדלת להשאר בתוך הבועה שלי. לשכוח שיש מסביבי עולם.
הצלילים מסביב נעשים עמומים, המראות שמולי נעשים מטושטשים.
ספייס. אבל לא כזה של ריחוף מאושר, אלא ספייס של הישרדות, של ניתוק.

הדמעות ממשיכות לצאת. אני מרגישה שמישהו נעמד לידי, מרחק של מטר ממני, מסתכל עליי.
אני חושבת שאולי זה אתה, אבל לא מעיזה להסתכל, אני לא מצליחה להרגיש אם זה אתה, וזה מאכזב אותי.
אני יודעת שאתה לא אוהב שאני מחפשת אותך, שאתה אוהב להתגלות בזמן שלך, בדרך שלך, בשליטה שלך,
אז אני לא מזיזה את הראש לכיוון האיש שעומד שם, ואני לא בודקת אם זה אתה.

עוד דקות עוברות.
דווקא את הרגע הזה, שבו הגעת, אני לא מצליחה לזכור...
אני רק זוכרת שקראת לי לבוא איתך לכיוון המעליות ולא הצלחתי לזוז.
כשהכרחתי את הרגליים שלי להתנתק מהמקום והתחלתי ללכת, הבכי יצא, ואז שאלת מה קורה.
לא הצלחתי לענות.
תוך כדי הליכה שאלת אם אני בסדר ואמרתי שלא.
"אני לא מרגישה טוב"
גם פה יש לי חור שחור.
הדבר הבא שאני זוכרת, זה שאנחנו יושבים באחד השולחנות ואני בוכה... ומקנחת את האף ומדברת ובוכה.
אני מספרת לך מה עבר עליי בארבעים דקות האחרונות, על הגוף והמחשבות והרגשות והאופציות.

אתה מקשיב.
שנינו קולטים שכל אחד מאיתנו, היה בסרט אחר לגמרי.
אתה אומר לי שהסלולרי לא איתך, ושהיית בטוח שאני יושבת עם המחשב ומחכה לי בכיף עם כוס קפה.
אני נועצת בך מבט המום, כמה שניות של הלם והבכי שוב מתפרץ...
"איך ? איך אתה חושב את זה ? הרי קבענו במקום... קבענו ! נראה לך שאני אזוז מכאן על דעת עצמי ?"
כנראה שכן... אתה אולי חושב שאתה אומר שאין שליטה, וברגע אחד, היא איננה.
לא יכול להיות שככה אתה חושב !
זה נראה לפעמים, שגם אתה לא ממש מצליח לשחרר אותה, אז איך אתה מצפה שאני אצליח ?
זה בדם שלנו, אנחנו נושמים את זה, זה מי שאנחנו, זה הביחד שלנו, משם נולדה האהבה שלנו.

אני לא מצליחה לכעוס עליך, ואולי זה היה טוב אם הייתי כועסת, אבל זה לא נחוץ, וזה לא קורה.
אני אומרת לך שנורא נעלבתי.
כשהייתה שליטה, לא הרשית לי להעלב ממך, אבל היום בכל זאת נעלבתי... אולי כי השליטה כבר לא צריכה להיות ברורה.
אתה מתנצל ואנחנו מדברים על מה שקרה כאן. על הכל.
זה משהו שלעולמים אוקיר אותך עליו, על זה שעל כל דבר אפשר לדבר, אתה תמיד מסוגל להכיל הכל.

אני נרגעת. אני סולחת. אני מבינה. אני אוהבת.
מביטה עמוק פנימה, כמה שאני רק יכולה אל תוך הנשמה שלך, ואני רואה לך בעיניים...