מיש

כמה פעמים בזמן האחרון, אמרו לי שאני עבורך מלכודת דבש...
שאתה יודע שאתה צריך להתרחק ממני (וגם עושה את זה), אבל שזה מפתה להתקרב אליי חזרה.

אני חושבת שזה הפוך... מלכודת הדבש, היא אתה.

כשפנית אליי לראשונה, כבר הייתי למודת אכזבות מגברים בחיי, חוויתי אהבות גדולות ואינטימיות עמוקה ואחריהן כאב פרידה ושברון לב.
אני לא טפשה, אני יודעת שגבר נשוי יכול להציע לי את אהבתו, את הנשמה שלו (שזה המון) אבל לא את החיים איתו.
נזהרתי, אתה יודע שנזהרתי, יש תיעוד על זה ששילחתי אותך בחיוך ובנימוס לדרכך, הרחק ממני.

אבל החיים חיברו אותנו שוב.
אני לא יודעת אם זו אחת מהקלישאות שמתאימה כאן, ש"מה שצריך לקרות קורה" או ש"It was meant to be", אבל הנה זה קרה...
המגנט עשה את שלו, התחברנו, אהבנו (ועדיין אוהבים).
בחרתי להיות שלך, בכל תא בגוף שלי, בכל רגע, בכל מחשבה ובכל רגש.
בחרת שאהיה שלך, להיות הבעלים שלי, לקחת שליטה על החיים שלי, לקבל את האחריות עליי.

אתה בחרת אותי חזקה, עצמאית, אחת שמעידה על עצמה שיודעת ללכת כשכבר לא טוב.
שאלת במפורש, ועניתי בכנות... את מה שידעתי אז, את מה שהכרתי אז, את מי שהייתי באותו זמן.
(גם היום, אחרי כל כל זה, אני חושבת שאני עדיין יודעת ללכת, כשרע, אבל אני לא מצליחה ללכת כשטוב, כשאוהב, כשזה היה עבורי גן עדן)
וזו המלכודת.

עשית את כל הדברים הנכונים, ליווית אותי בכל דרך אפשרית, כדי לתת לי את הכי טוב שאפשר,
אבל מרגע שטעמתי את הדבש שלך, גם כשהראש שלי ידע, שהדבש הזה עוד מעט יגמר ואני אהיה צריכה להמשיך לחיות בלעדיו, כבר הייתי מכורה לו.

לא יודעת מה היה קורה אם... אם הייתי מתמסרת פחות, אם היינו יחד פחות זמן, אם היית נותן את עצמך פחות.
לא יודעת...
אני חושבת שהטוטאליות ההדדית של שנינו, לא יכלה להביא למקום אחר, זה נראה לי בלתי נמנע, שנינו כאלה, שנותנים הכל, את כל מה שאפשרי לתת, טוטאליים.
אולי בגלל זה, הייתה לי ציפייה שתקח על זה אחריות, על מה שיצרת ביחד איתי, על המפלצת השבירה הזאת, שנקראת "מיש של גברים".
אני יודעת שהמלה "מפלצת" היא איומה, אבל ככה הרגשתי אתמול, כשישבתי מולך.
הרגשתי שאתה אוהב ומתעב אותי בו זמנית, שאתה רוצה להתקרב ולהתרחק ממני, נמשך ונגעל, רוצה ללטף ולהכאיב, אבל אפילו לא נוגע.
הסתכלתי לך בעיניים, וחיפשתי את הדרך להמשיך הלאה, ביקשתי את העזרה שלך, ונראה שאתה לא יכול לתת לי אותה
(או לא רוצה... או לא בדרך שאני מבקשת, או בדרך שאותה אני צריכה כדי להתאושש, או אני לא יודעת מה),
ואני מחפשת עוד דרכים לעבור את זה, להתמודד עם הכאב, שנראה שהוא לא נגמר, שאין לו סוף, שהוא לא באמת שוכך.

סיפרתי לך על הדימוי המופלא שעלה בשיחה עם ים, על זה שאתה הכלי ואני (או כל אחת מאלה שהיו במקום הזה אצלך) המים.
על זה שאתה הבסיס שלי, אני לא הבסיס שלך.
שאתה זה שמכיל אותי ועכשיו חלק מהאבדן זה שאין מי שמכיל אותי.
אני כמו מים שמתפזרים, שמאבדים את הצורה שלהם, שאין להם איפה להאסף, ושהם אולי אפילו מתאיידים,
נכון, לא נעלמים, הקיום שלהם באיזה אופן נשאר, אבל מתפזר למרחבים העצומים, עד שנעשה זניח בקיומו.
ככה אני מרגישה. כבר לא מוצאת את האני שלי. מרגישה מפוררת למיליוני רסיסים.
דיברנו על זה שהכלי יכול להתמלא במים חדשים, הוא אפילו יכול להשאר ריק (לתקופה קצרה או ארוכה או לתמיד),
אבל הוא עדיין נשאר כלי, הוא לא משנה את צורתו, הוא לא מאבד את קיומו.
המים, לא בהכרח ימצאו כלי אחר להאסף בתוכו, ועד שזה יקרה, הם אולי נידונים להשאר חסרי צורה, חסרי משמעות, אבודים.

ואז היא הזכירה את הפניקס, עוף החול, ומדהים שעכשיו אני מגלה שהוא מככב בפרופיל של המתוקונת, זו שהייתה שם לפניי, אצלך, שלך.

אמרתי לך פעם, שאני חושבת שזה היה עבורי דבר גדול, שהכרתי את השתיים הקודמות שלך, שהתחברתי אליהן, והתקרבנו מאד, ונגענו.
אבל היה לזה גם מחיר...
עוד כשהייתי בגן העדן (שלך) כבר ידעתי איזה סוג של גיהנום מצפה לי ביום שאחרי.
אולי בגלל זה ניסיתי להכין את עצמי לזה כל הזמן: כשביקשתי עד ה-1 באוקטובר (2010)

הייתה את זו המתוקונת (עם הפניקס), שידעה לקום וללכת כשהבשילה, כשהבינה שזה הזמן שלה, לרדת מהרכבת...
ולמרות שזו הייתה היוזמה שלה, העוצמה שלה, שהביאה אותה לשחרר את עצמה, גם היא כתבה עליך:
"כמה קשה לגעת באצבע אלוהים ואז לתת לה ללכת."
כמה צדקה המתוקונת הזאת... כמה מבריקות האמירות שלה.

והייתה את זו המיוחדת, שידעה שעבורה, לחתוך לגמרי, זה הדרך הכי פחות גרועה, ונשארה להתמודד עם הריקנות והחושך לבד, רחוק ממך, הכי רחוק שאפשר...
אבל אני הרגשתי אותה, מתוך הים העצום של הבלוגים, זיהיתי את המילים שלה בניק לא מוכר והרגשתי שהיא כואבת אותך.
אח"כ הרגשתי את הכאב שלה בתוכי.

עכשיו אני מרגישה את הכאב שלי בתוכי.
זה כאב דומה, יש לו את אותם גוונים של שחור, את אותם עומקים של תהום, כי גם הוא, כמו אצלן, בא מלאבד את המקום הזה אצלך.

הבנתי, שבהתמסרות שלי אליך, למרות שהייתי רוב הזמן לבד, לא הייתה שם טיפת בדידות, כי תמיד יש את הידיעה שאתה מכיל.
ועכשיו, נשארתי בודדה. גם לבד וגם עם בדידות...
להתמודד עם התוצאות לבד.


כן, אני יודעת שאני עטופה באנשים שאוהבים אותי מסביב (גם אתה כנראה עושה את מה שאתה יכול) ואני מתרגשת ומוקירה את זה בכל ליבי.
אבל אני באמת לא מבינה, איך אפשר לסבול את הנוכחות שלי עכשיו (שלא נדבר על להנות ממני)
אני בלתי נסבלת, אפילו לעצמי.


* גם בפוסט הזה, בבקשה בלי תגובות.

** שיהיה ברור, אני לא מסכנה ! לא צריך לרחם עליי... אני אפילו די קרבית הבוקר (ראו הוזהרתן/ם)