לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מיש

החיים שלי הם לונה פארק אחד מתמשך, רכבות שדים, רכבות הרים, מבוכים, קרוסלות, גלגל ענק. הכל מהכל.

הבלוג הזה נפתח ב2010, עבור הבעלים הראשון שלי... ש"קרא, למד ונהנה".
זכיתי לחוות איתו את גן העדן של ההתמסרות המוחלטת.
הוא לקח אותי למסע מרתק (ואולי מופרע) של פעם בחיים, כזה שמשאיר חותם, לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לשנות צורה, נגעתי בקרקעית של התהום, וזה כאב יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי (והיו).

אחריו (בסוף 2011) נכנס לחיים שלי, זה שהיה הצעד הראשון, כדי להחזיר אותי לחיים.
בחוכמה ורגישות הוא ידע לא לבקש בעלות, אלא להיות "בעל הבית", והיה ברור לשנינו, שאנחנו זה לכל החיים.

ואז, למרות שהייתי עדיין שבורה וסקפטית, נשאבתי קריטית והתמסרתי שוב.
באהבה גדולה. לאיש מקסים. אחד המטורפים והשווים.
היה נדמה שגם שם ישבר לי הלב, אבל הפעם, לשמחתי, הצלחנו לעבור מהיררכיה לחברות.

ואז היה קצרצר, מקסים, שבקושי הספקנו לטעום, אבל יצא, שהיה קרש הקפיצה...
לאיש שהוא חלק מחיי בתשע השנים האחרונות, ובצורות המיוחדת שלנו, צפוי להשאר לעוד שנים רבות.
לזה שבסוף 2012, הכריז שיגנוב אותי ואני אהיה שלו, ואם נתאהב, תוך שנה אהיה בהריון ממנו! (זה קרה הרבה קודם!)
זה האיש שיצר איתי חיים! שהיה מעליי, לצידי, לפעמים מתחתיי, מאחורי, ומלפני.

הבלוג חוזר לאוויר בהדרגה, אחרי שהיה בהפסקת פרסומות מאולצת.
וחוזר עם הרוח שנושבת בי היום, רוח של שינוי קוסמי, ביקום ובתוך כל אחד/ת מאיתנו.

מוזמנים להגיב, לכתוב לי לפרטי, לשאול ולשתף...
אבל לא לצפות לקשרים, אני ונילית, לא פנויה ולא מעוניינת.
אבל אוהבת!
לפני 12 שנים. 9 ביולי 2011 בשעה 22:05

מהטיוטא:

נוסעים בדרך מאיפשהו לאנשהו.
אמצע עיר במרכז הארץ.

אתה עוצר ומחנה את הרכב.
אני מוציאה מהנרתיק שנמצא בתיק שלי, את משחת הנעליים שנמצאת שם באופן קבוע, יחד עם הקולר והרצועה.
מוציאה גם חבילת טישו. כן, התיק שלי תמיד מצויד בכל מה ש(אתה)אולי צריך.

יוצאת מהרכב ומקיפה אותו.
נעמדת מול הדלת שלך ומחכה.
כמו תמיד, אתה מסתכל עליי כמה שניות דרך החלון, ואז פותח את הדלת, ומשנה את זווית הישיבה שלך לכיוון שלי.
אני יורדת לברכיי על האספלט, פותחת את הקופסא של המשחה ומושחת את הנעליים שלך...
אלו שאת השרוכים שלהם, אני השחלתי לך... שבכל פעם שאתה קושר אותם, זה בשבילי, כאילו שאתה נוגע בי.

הגנן הצעיר שעובד כמה מטרים מאיתנו, מסתכל על התמונה הזאת, ולא מבין.
היא יכולה להיראות משפילה, אבל אין גאה ממני באותו רגע.
עבורי, זו התמונה הכי טבעית בעולם, והכי יפה שיש.
המבטים שלנו מצטלבים, וגם החיוכים.
אינטימיות.

ט ק ס.

(על פעמים אחרות ומרגשות לא פחות, שהטקס הזה התרחש, אולי בפעם אחרת)

מעכשיו:

כבר חודשים שהנרתיק הזה לא נמצא איתי בתיק, זה חלק מהגמילה... מלשחרר.
לפני כמה שבועות, העלתי הביתה מהרכב, גם את קופסת משחת הנעליים השניה שהייתה שם באופן קבוע, מאז שרכשתי את שתיהן.

אבל לשמחתי, טקסי הנעליים שלך (ואתה), שאני כל כך אוהבת, ממשיכים להיות בתמונה ( :

מישלך.

}{

Episode​(לא בעסק) - את מקסימה.
לפני 12 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י