את ישנה כאן לידי.
הפנים היפות שלך מוארות באור הקלוש מהמסך של הלאפ-טופ שלי.
ואני כותבת.
מקשיבה לנשימות שלך ושמחה שנרדמת מהר ושיש לך קצת מנוחה.
מהכאב, מהקושי, מחוסר האונים של מצב חדש שאי אפשר לעכל את משמעותו.
מהגעגוע...
גם לגבר ההוא שלמענו התכנסו כאן כולם. זה שאני לומדת להכיר ולאהוב רק אחרי לכתו.
וגם לגבר הזה שלך, שרק למשך כמה שעות לא נמצא לידך. הכלי שמכיל אותך. משענת~בסיס~עטיפה~אהבה.
כל מיני רגעים משלושת הימים האחרונים, עוברים בי. רגעים קטנים וגדולים.
117 הקילומטרים שמתחו את הלב שלי, בין המקום שבו הגוף שלי היה, למקום שבו היית את.
הגוזלים שלכם, עם האהבה המדהימה שלימדתם אותם, וההברקות שלהם שמיד תועדו במחברת ( :
רגעים מזוככים של נתינה וקבלה.
חיבור בלתי הגיוני בין הכי נמוך, להכי גבוה (ההתעלות הריגשית וההתרוממות הרוחנית מלנקות ילד קטן שמרוח כולו בקקי).
הגברים שאני אוהבת (הוא וגם אחרים) שמנצנצים סביבי בצורה כזו או אחרת, והלב שלי שמחלים.
האזעקה שנשמעה ורוקנה את הסלון מאנשים, כשרק כמה פסיכים נשארו לשבת איתי ולהקשיב לנפילות, להרגיש את הבית רועד ולדעת שאין פחד.
הרב שהיה כאן הערב, וביקש להגיד דברים, הדממה שהייתה מסביב וכולם שהקשיבו. גם אני.
המחברת והעט שנשלפו מהתיק אחרי כמה זמן, והדברים שרשמתי (לעצמי ?) תוך כדי שהוא מדבר. הערות. הארות.
כמו שאני עושה כבר שנתיים והפך לטבע שני.
הוא מדבר על זה שהשאלה שנשמעת באוויר הכי הרבה, היא "למה הוא מת ?" ומבקש שנתמקד בשאלה היותר חשובה... "למה אני חי/ה ?"
אני מחייכת בתוכי, כי לשמחתי יש לי תשובה. כזאת שממלאת אותי.
הוא שואל ומבקש שנענה לעצמנו בלב, האם אנחנו יודעים מהי אהבה, מהו אושר.
אני עונה לעצמי בלב.
מודה על שאני זוכה לאהוב.
מאושרת על מה שיש לי בחיים ~ מאשרת את מה שיש לי בחיים.
הוא מדגיש שמה שחשוב באמת, זה להאמין בלב שלם בדרך שבחרנו, להאמין במה שאנחנו עושים, לדעת להבחין בין אמת ושקר.
שגם זו חזרה בתשובה, לאו דווקא זו הדתית.
ואז הוא נותן את המשפט שאני שומעת כבר שנה שלמה, שאולי בפעם הראשונה אני באמת מוכנה לגמרי לקבל: "אין שלם כלב שבור".
בתוך כל זה, אני מזהה איפה אני.
עם תחושת האהבה שאני מלאה בה.
עם התהליכים שאני עוברת בחיים, ובעיקר זה העצום שאני עוברת עכשיו.
עם הבחירה שלי לחיות.
עם הבחירה שלי להעיר שוב את שמחת החיים שלי.
עם הבחירה לאהוב ולהיות מאושרת.
תודה.
לשניכם שמאפשרים לי להיות כאן ולתת את מה שאני יכולה, ולהתמלא ולאהוב.
ולכל אחד ואחת מאלו שנתנו לי לחבק אותם (וחיבקו אותי בחזרה) בשלושת הימים האחרונים.
בין אם אתה בן שלוש וחצי או בן ארבעים ושש וחצי ( :
אוהבת.
לפני 13 שנים. 1 בנובמבר 2011 בשעה 0:46
