מיש

הפוסט הזה יושב אצלי בטיוטא בבלוג כבר כמעט שנה. קראתי לו אז: ככה הבעלים שלי רואה שליטה...

לא היו בו את המילים שלי, אלא את המילים שלך: תגובה שלך בפורום ~ בדיוק מלפני שנה ~ 13:24 27/10/10
מילים שמתארות את הגברים הזה, שאליו התחברתי בכל דרך אפשרית. שאני עדיין מחוברת. מרצון. מבחירה. אליך.


...הגדרה לשולט של מה הם תפקידיו במערכת היחסים היא "מעט" בעייתית, בהגדרה.
הגדרת תפקידו כ - "סיפוק צרכיה של הנשלטת" היא כבר סירוס מוחלט (: . (אדוני .... את ההצלפה הבאה קצת ימינה, בבקשה. סליחה אדוני, אבל לא גמרתי פעמיים והבהרתי לך מראש שיש לי צרכים... )

מנגד, אני מניח שאני מבין את הבעייתיות שאת מעלה, שבה ישנם מערכות יחסים, שגובלים בהתעללות או בניצול מסוגים שונים (כשלפעמים הקו בין ניצול לבין "ניצול" לגיטימי נראה דק מאוד. למרות שהגבול האמיתי הוא בדרך כלל ברור - הסכמה מרצון אמיתי) או בסתם חוסר הבנה או איכפתיות מהצד השני.
תוסיפי לזה את העובדה שכל אחד כאן רואה בדסמ בדרך משלו (החל מסשן בודד של השפלה וכאב, דרך השפלה בצורת ניצול , וכלה במקום להעצמה אישית ואהבה עמוקה) וזקוק לדברים אחרים, תתבלי את זה בעובדה שהמימוש מגיע לפעמים אחרי היכרות מעמיקה של 10 דקות במסנג'ר והחלפת תמונה (שצולמה לפני 5 שנים וכמה ק"ג ), ותקבלי מתכון מעולה - לחוסר תקשורת והתאמה.

בעיני, מימוש מערכת בסדמית עמוקה היא אומנות המשלבת בתוכה מאזן אימה מאוד מעניין.

השולט – צריך להוביל את המערכת בדרכו בלבד ולא לאפשר לנשלטת לנהל אותו בשום אופן שהוא. בתוך ההובלה הזו הוא צריך להיות מספיק רגיש וערני כדי להבין מה ממלא את הנשלטת שלו. למה היא זקוקה, ולפני הכול - מה עושה לה רע. הוא צריך להשכיל לנווט ליעדים שלו בשבילים שיעקפו את הנ"ל.

אם לא ישכיל להבין את זה, הוא יאבד אותה ובצדק.

הנשלטת – צריכה לתת את המושכות בידי השולט, לתת לו להתוות את הדרך, לנווט אותה. היא צריכה להיות מאוד פתוחה מצד אחד ולשתף את השולט במה שעובר עליה בכל רגע, במה היא חשה ומרגישה (להבדיל אלפי הבדלות מ- מה היא רוצה) ולא לצפות מהשולט שיקרא את מחשבותיה, מנגד היא צריכה להבין ולקבל שאחרי שהוא שמע אותה, ההחלטה היא שלו ושלו בלבד.

אם לא תשכיל לעשות זאת – היא תאבד אותו (או לכל הפחות את אלמנט הבדסמ במערכת).

בתוך כל זה, צריכה הנשלטת להבין ולהפנים, שיש לה זכות אחת מאוד בסיסית, בתוך מערכת היחסים הזו. זכות שהיא גם חובה כלפי עצמה – היא חייבת לבחון בכל רגע, האם טוב ומספק לה או שרע לה והיא במצוקה ובהתאם להחליט האם להישאר בקשר על הכללים שמתווה לה השולט או – לפטר את השולט לאלתר.

אם לא תפנים את זה – היא עלולה לאבד את עצמה.


היום, שנה אחרי, אני מבינה למה לא יכולתי לגעת בזה אז.
היום אני יכולה לכתוב את המילים שלי ולהוסיף אותן למה שהיה שמור מאז בטיוטא:

בשבועות שבאו אחרי שכתבת את התגובה הזאת בפורום, קרו בקשר שלנו כמה ד(ג)ברים שטילטלו את הכל ואולי בעיקר אותי.
תמיד נראה לי שהכל מתקבל אצלך בכזו נונשלנטיות... לא נראה לי שאי פעם משהו באמת מטלטל אותך.

אני זוכרת שבמהלך החודשים הבאים, מידי פעם שקלתי להעלות אותו לאוויר ולא יכולתי.
כל מה שקרה בקשר שלנו, היה רגיש מידי, והמילים שלך בתגובה ההיא (וגם בכלל) הכאיבו לי מאד.
ההתמסרות שלי עמדה בפני כמה מבחנים קשים...

כאן באמת נבחנים יחסי השליטה מבחינתי ולא באקטים של סשן, אלא באלו של החיים (שם זה הכי מעניין, הא ? שם זה הגרעין)

הראשון שבהם, היה לקבל את החלטתך להסרת הקילור, אקט סמנטי (שאתה קראת לו "קוסמטי") שנועד לכבד מישהו.
אקט שהכאיב לי מאד, אבל ידעתי שאני "צריכה לתת את המושכות בידי השולט, לתת לו להתוות את הדרך, לנווט..."
אם לדייק, אני לא באמת צריכה, אלא רוצה, אפילו שזה הכי קשה ומפחיד בעולם. רוצה כי זו החלטתך.

ואז הגיע המבחן המפחיד מכל.
If You Love Somebody Set Them Free

התקשיתי מאד לקבל. נשברתי הכי חזק שאי פעם קרה לי.
כעסתי על עצמי, על זה שאני לא מצליחה לכבד את החלטותיך בלב שלם, וגם כשאני לא נלחמת מולך, אני נלחמת בתוכי.
פחדתי שאני מעוללת לעצמי את מה שכתבת:
"אם לא תשכיל לעשות זאת – היא תאבד אותו (או לכל הפחות את אלמנט הבדסמ במערכת)."

במהלך השנה האחרונה קיבלתי את חלק מהתשובות, נשארתי עם כמה מהשאלות, ובעיקר רציתי את גן העדן שלנו.

דברים השתנו. אולי אפילו גברים השתנו ?
נעשה לי כבר כואב מידי לכאוב, הגעתי לתחתית של התהום.
הבנתי שאם אין לי את הגן עדן שלנו, אז לפחות הגיע הזמן להעיר שוב את גן העדן הפרטי שלי.
ושנינו יודעים שהיה לי פעם גן עדן בתוכי, מדהים, מלא, מאושר.
הייתה את שמחת החיים שלי, שאולי היא מה שמשכה אותך לרצות בי.
אני מתגעגעת אליה, אני מתגעגעת אליי, אני מתגעגעת לחיים.

השילוב של הקשר שלנו היום, ביחד עם כל זה, מביאים לאט לאט את ההחלמה שלי.
ואני חושבת שאני חוזרת. שאני מבריאה.
אני מקווה ככה בכל אופן.

ונכון שאני אחת של כאן ~ ועכשיו ~ ומיד ~ והכי מהר !
ככה קפצתי למים העמוקים שלך, ככה התמסרתי, לא חיפשתי הדרגתיות, לא נזקקתי לה...
אבל דווקא ההחלמה הזאת לוקחת נצח, מתקדמת לאט לאט. צעד צעד.
בקצב של צב ממש קשיש, וזה משגע אותי, זה הכי לא אני, אבל זה מה יש.

סיימתי השבוע להחזיר את כל הבלוג מהטיוטא, קראתי ד(ג)ברים שהתרחשו ושכתבתי בכל התקופה והלב שלי פועם חזק.
נזכרתי בפעם ההיא שהיה נדמה לי שהיית פה.
הייתי כ"כ נסערת כשהתברר שלא היית באמת, ואני הזיתי...
ואז אתה ענית לי: "אני שם כל הזמן. בפנים."
אני לפעמים תוהה, האם אתה באמת מבין עד כמה חמשת המילים האלה שאמרת אז, קולעות.
עד כמה הן מתארות את החיים שלי ? את המהות שלי ? את ההוויה שלי ?
שלי ושל כל אחת שהפכה יום בהיר אחד להיות שלך ?
הגמילה הקשה היא בעצם בדיוק מזה.
זו תמצית הייסורים.
אבל אני לומדת לעשות את זה.
לאט לאט להפנות אותך יותר ויותר החוצה, ולפנות בתוכי שוב מקום בשבילי.

אוהבת מישלך }{