סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מיש

החיים שלי הם לונה פארק אחד מתמשך, רכבות שדים, רכבות הרים, מבוכים, קרוסלות, גלגל ענק. הכל מהכל.

הבלוג הזה נפתח ב2010, עבור הבעלים הראשון שלי... ש"קרא, למד ונהנה".
זכיתי לחוות איתו את גן העדן של ההתמסרות המוחלטת.
הוא לקח אותי למסע מרתק (ואולי מופרע) של פעם בחיים, כזה שמשאיר חותם, לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לשנות צורה, נגעתי בקרקעית של התהום, וזה כאב יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי (והיו).

אחריו (בסוף 2011) נכנס לחיים שלי, זה שהיה הצעד הראשון, כדי להחזיר אותי לחיים.
בחוכמה ורגישות הוא ידע לא לבקש בעלות, אלא להיות "בעל הבית", והיה ברור לשנינו, שאנחנו זה לכל החיים.

ואז, למרות שהייתי עדיין שבורה וסקפטית, נשאבתי קריטית והתמסרתי שוב.
באהבה גדולה. לאיש מקסים. אחד המטורפים והשווים.
היה נדמה שגם שם ישבר לי הלב, אבל הפעם, לשמחתי, הצלחנו לעבור מהיררכיה לחברות.

ואז היה קצרצר, מקסים, שבקושי הספקנו לטעום, אבל יצא, שהיה קרש הקפיצה...
לאיש שהוא חלק מחיי בתשע השנים האחרונות, ובצורות המיוחדת שלנו, צפוי להשאר לעוד שנים רבות.
לזה שבסוף 2012, הכריז שיגנוב אותי ואני אהיה שלו, ואם נתאהב, תוך שנה אהיה בהריון ממנו! (זה קרה הרבה קודם!)
זה האיש שיצר איתי חיים! שהיה מעליי, לצידי, לפעמים מתחתיי, מאחורי, ומלפני.

הבלוג חוזר לאוויר בהדרגה, אחרי שהיה בהפסקת פרסומות מאולצת.
וחוזר עם הרוח שנושבת בי היום, רוח של שינוי קוסמי, ביקום ובתוך כל אחד/ת מאיתנו.

מוזמנים להגיב, לכתוב לי לפרטי, לשאול ולשתף...
אבל לא לצפות לקשרים, אני ונילית, לא פנויה ולא מעוניינת.
אבל אוהבת!
לפני 13 שנים. 10 בנובמבר 2011 בשעה 9:26


אני חושבת שהיה עדיף לי, לו היית מת.

לדעת שאתה חי.
לדעת שאתה כאן.
לדעת שאתה בוחר בלעדיי.
לדעת שהחיים שלי יהיו יותר ויותר בלעדייך.
זה ייסורים.

אני לא מטומטמת...
אני רואה את שני הצדדים שבך,
את זה שרוצה קרוב ואת זה שרוצה להתרחק.
אחד אוהב, אחד כואב.

אז אם לא אתה...
(כי לך ממש בסדר עם כל זה, אתה חי עם זה לגמרי בשלום)
אתה לפחות מבין, למה רציתי שזו תהיה אני ?

אל תדאג, אני פה, ולא מתכוונת ללכת,
אבל השארת אותי חלולה.

ולמרות כל זה...
אני אוהבת אותך.
בעומקים שאין לתאר.

מישלך.

תמיד.

זהבה - מה שהכי מתחשק לי עכשיו לעשות זה לתת לך חיבוק דוב עוטף ומכנס. הרעדת לי משהו, איפשהו, עמוק בפנים.
לפני 13 שנים
מתוקף אישיותה - אמיצה.
זאת המילה כעת עבורך.
לאהוב למרות החלל.
לאהוב למרות הכאב.

אומץ.רב.יש.לך.את.

}{
לפני 13 שנים
בטי בום​(שולטת) - ממש מבינה את התחושה שלך ומקווה שהוא ילמד למנן את ההתמסרות אליו כך שכשזה יגמר יהיה להן יותר פשוט להמשיך בחייהן. זה שאת אוהבת אותו זה הכי מקסים בעייני וזה אומר עליך. אני היית מרגישה רגשות אחרים לחלוטין
לפני 13 שנים
Whip​(שולט) - יפהפה, וכל כך נכון ועמוק ואמיתי.
הצביטה בלב, הריקנות שנשארת,
כמו באובדן של אדם קרוב מאד
המשאיר בלכתו חלל בצורתו בתוך נשמתך, חלל שאולי יישאר שם לתמיד.
כל זה קורה רק בפרידה בין שני אנשים שאהבו מאד.
החיבור הזה, שלא ניתק לאחר הפרידה, לא לאחר יום, לא לאחר שבוע ולפעמים גם לא לאחר שנה, והוא נמשך ונמשך....אולי לתמיד.
לפני 13 שנים
לילי ש' - את תמיד יכולה להרוג אותו
לפני 13 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י