מיש

מודל חמשת שלבי האבל פותח על ידי הפסיכיאטרית השוויצרית אליזבת קובלר-רוס ופורסם בשנת 1969.
המודל נוסח בעקבות עבודתה הרציפה עם חולים סופניים כרופאה בארה"ב ותיאר את חמשת השלבים של התהליך אותו עוברים אנשים, לאחר שנודע להם שהם חולים במחלה סופנית.
בהמשך הוכלל המודל עבור כל תהליך של אובדן קטסטרופלי עבור האדם עצמו (כגון גירושין, התמכרות, גילוי טרגי על עצמו או על יקיריו או מותו של אדם קרוב).


שלב 1 - הכחשה ובידוד

בשלב הראשון ישנו קושי רב בקבלת הידיעה המרה והוא מלווה בשכנוע פנימי כי נפלה טעות והמידע שהתקבל הינו שגוי.
קובלר-רוס מתייחסת לתגובה זו כמנגנון הגנה זמני (בולם זעזועים) שהאדם זקוק לו עם קבלת הידיעה הקשה, בשל הקושי הרב לקבל מציאות זו.
ההכחשה מאפשרת לאדם מעין פסק זמן להתארגן ולגייס כוחות, ובהדרגה לעבור למנגנוני הגנה מסתגלים יותר.


שלב 2 - כעס

מרבית האנשים לא יכולים להתכחש לאורך זמן למצב הטראגי, ובמקום ההכחשה באים לידי ביטוי רגשות קשים של כעס, קנאה, זעם ושנאה.
זהו שלב קשה להתמודדות גם עבור אנשים בסביבתו של האדם, משום שהכעס מופנה לעתים קרובות החוצה, כלפי הסביבה, לעתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה.
הבנה וקבלה של הזעם מצד הסובבים עשויים לסייע לאדם להתמודדות מסתגלת יותר וליצור תחושה של השלמה, בעוד תגובה הפוכה מצד הסביבה עלולה ליצור תחושות של בדידות וניכור ולהאריך את תקופת שלב הכעס.


שלב 3 - מיקוח

שלב זה מאפיין חולים סופניים, המתמודדים עם בשורת המוות הקרב ועם קבלתו של אובדן שמתרחש בהדרגה, אך נדיר בתהליך של אבל על אובדן שכבר התרחש.
בשלב זה מבטא החולה את רצונו לדחות את הקץ בהתמקחות בניסיון למנוע את הגורל הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בדרך כלל התחייבות ל"תשלום" כלשהו בתמורה לדחיית הקץ וגזר הדין, או למילוי משאלות אחרונות ולקבלת הזדמנות נוספת.


שלב 4 - דיכאון

שלב זה מתאפיין בתחושת אובדן חזקה, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה.
קובלר-רוס טענה כי בשלב זה קשה לעודד ולהרגיע את המתאבל, וכי תחושת הדיכאון מהווה עיבוד רגשי חשוב של המצב, שתוכל להניע לבסוף לכיוון של קבלה והשלמה של המצב.
כל ניסיונות השכנוע ש"יהיה בסדר" לא יועילו. היא ממליצה לתמוך במתאבל בשלב זה מתוך הקשבה והבנה.


שלב 5 - קבלה והשלמה

השלב מופיע אם האדם הצליח לעבור את השלבים הקודמים, בתמיכת הסביבה, ובו מופיע ויתור על המאבק נגד הגורל והשלמה עם מעגל החיים ועם סופיות החיים ויכולת להיפרד מהקרובים שאיבד או שעומד לאבד.
האדם עשוי בהדרגה להתכנס בתוך עצמו, מרוקן מרגשות הכאב ומלהט המאבק נגד המצב, ולפיכך הוא עשוי לחוש תשישות ולהזדקק למנוחה רבה ולכן מוטב שלא יטריד את עצמו בעניינים פעוטים.
לטענת קובלר-רוס, רוב החולים מגיעים לשלב זה, אך ישנן מעטים הממשיכים במאבק או בהכחשתו.
לטענתה גם חשוב להבחין בשלב זה בין ייאוש וכניעה לבין השלמה וקבלה.
פרידה אמיתית מתרחשת רק כאשר האדם והסביבה מקבלים את המצב כפי שהוא.


הדיעות חלוקות בנוגע למעבר בין שלבים אצל אנשים שונים:
פרויד טען כי בשלבי האבל חובה לעבור שלב מסוים בשביל להתקדם לשלב הבא, שכל עוד מטופל לא סיים שלב, הוא אינו יכול לעבור לשלב הבא משום שהשלבים הינם עוקבים ולא ניתן לדלג ביניהם.
קובלר-רוס טענה שהשלבים לא חייבים להתקיים לפי הסדר, וכן לא כל השלבים מתקיימים אצל כולם.
עם זאת, לטענתה לפחות שניים מהשלבים מתקיימים אצל כל אחד במצבי אסון.
בנוסף טענה, שאנשים החווים את שלבי המודל לא אמורים "לכפות" את קיומו של כל התהליך, ולהכריח את עצמם לעבור את חמשת השלבים, מתוך שכנוע עצמי שכך יגיעו להשלמה עם האסון.
תהליך האבל הוא אישי ואין להאיצו או להאריכו, יש לתת לו להתקיים בצורה טבעית עד ההגעה לשלב האחרון של הקבלה.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C_%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%9C%D7%A8-%D7%A8%D7%95%D7%A1
http://www.beit-almin.com/useful/concept/five-steps

אני חושבת (או לפחות מקווה) שעברתי(נו) את שלב הכעס בשלום...

את הכחשה בטוח, גם את מיקוח לא ממש יכולנו לפספס.
דיכאון היה פה בשיא תפארתו ועומקו (ומתחיל לשמחתנו סופסוף לאט לאט להתפזר).

קבלה והשלמה... בואי כבר...

באהבה אליך (ואל כל שאר הקוראים באשר הם)

}{