מיש

זה כבר לא מעט ימים שהיקום מתעתע בי.
אני מחוזרת בצורות שלא הכרתי בעבר.

כמה שאני מרגישה חשוכה, אומרים לי מסביב שאני מאירה.
כמה שאני מרגישה חלולה, אנשים סביבי מתמלאים ממני.
גם הנסיבות הטראגיות עבור אחרים שהביאו אותי לסיטואציות, וגם בכלל...
מזמנים לי מצבים הזויים.

גברים מקסימים סביבי, ואני לא כאן.
מסתכלים לי בעיניים ורואים דרך הכלום שממלא אותי, את מה שכנראה עוד יש שם, את מה שאתה ויתרת עליו.

ביום ראשון ההוא, אחרי שהפגשתי בינכם, היא סיפרה לי על העיניים שלך שנצצו כשדיברת איתה עליי.
התרגשתי, כי לפעמים אני חושבת שאני הוזה (ולא אובייקטיבית) כשאני רואה את מה שיש לך בעיניים.
אז שאלתי אותה איך ייתכן שויתרת עליי, זה הרי היה גן עדן (אני חושבת שגם לך).
היה לך אותי, בכל דרך אפשרית.
היה לך הכל.
יכולת לעשות מה שאתה רוצה ולקחת מישהי נוספת וגם להמשיך להנות מחיי המשפחה שלך
(הרי מעולם לא ביקשתי שתהיה רק שלי, שתשנה את החיים האחרים שלך ותתן לי יותר).
היא אמרה שהיא חושבת שאולי דווקא עכשיו אתה יכול להנות מכולי, שקודם באה מולך מיש הנשלטת,
ועכשיו אני מביאה מולך את כל מה שיש בי, כולל האסרטיביות, כולל חוצפה, כולל העלבון והכעס.
זה יכל היה להרגיע אותי, לו היינו מגיעים למקום החדש ויוצרים באמת את מה שחשבתי שאפשר...
אבל זה לא קורה, כי זה מי שאתה, ונראה שאתה לא יכול אחרת.


בחמישי בבוקר העיר אותי ההוא בלי ה-י' והודיע שהוא בדרך אליי.
קמתי לשחרר את הבריח בדלת, כדי שהוא יוכל להכנס כשהוא מגיע וחזרתי למיטה (כדי לחזור לישון).
המחשבות לא הניחו לי, הזכרונות איתך הציפו וייסרו אותי.
כל כך רציתי שזה תהיה אתה שמגיע שוב.
ואז כתבתי את הפוסט ההוא...
מתוך הבנה שאם הייתי יודעת שאתה לא קיים, לא הייתי מתגעגעת פחות, אבל המצוקה הייתה קטנה יותר.
אח"כ הלכנו לאכול במסעדה שבה ישבנו עם ה"לא סתם" ושוב הוצפתי.
כל המקומות ה"מסומנים", כל הסיטואציות שמזכירות.
כמה שזה ממלא ויש בזה דברים נפלאים, זה עושה את הכל יותר כואב אח"כ.
(אתה לוקח את זה בחשבון כשאתה מסמן לנו את הנקודות והמקומות והמצבים בחיים ?)
כשיצאנו משם, דיברנו שוב עליך. ועליי. ועל מה שהוא רואה בי. על האור הזה.
ואמר משהו שהדהים אותי, ושתקתי.

הגענו לאירוע והכרתי שם גבר.
המבטים שלו שחדרו אותי מהרגע הראשון הבהירו לי שיש שם משהו...
שאלתי אותו כמה פעמים במהלך הערב, אם יש משהו שאני לא יודעת שהוא יודע עליי.
הוא אמר שאני פסיכית.
רק אחרי שלחצתי הוא הרחיב שהכוונה לפסיכית טובה, ממקום טוב.
אח"כ בלילה הכל התברר יותר.
והוא אמר לי שמתחילת הערב "אמרו לו" שישים עליי עין, שיסתכל עליי טוב, שאני בשבילו (והוא הרי נשוי).
הוא לא הסכים לגלות לי מי זה "אמרו", אבל אמר שהיו כמה...
ואז הוא שאל על הכאב שלי (שידע אותו לבד).
הוא אמר שלא ויתרת עליי, שלא באמת אפשר לוותר עליי, שאני לא משהו שמוותרים עליו, לא באמת.
עניתי לו שאסור לי להקשיב, שאסור לי לשמוע את הדברים האלה, שאסור לי לצפות ולקוות לכלום.
למרות שהייתי רוצה מאד...

כשסיפרתי לאמא השבוע בטלפון על השבועיים האחרונים, על ההימצאות שלי במקומות של שכול, היא אמרה שאני אור.
אבל זאת אמא... היא לא אובייקטיבית, היא משוחדת (זה מה שאמהות אמורות להגיד לילדות שלהן, לא ?)

עכשיו דיברתי עם אבא.
הוא שאל בעדינות (שאתה יודע שלא אופיינית לו) את כל השאלות המדוייקות, עד ששמע את הכל.
לא דיברנו על האקטים עצמם, אבל דיברנו על המהות.
על השליטה. על הקשר שלנו. עליי. עליך.
לא האמנתי שאני מדברת על כל זה עם אבא, זה פשוט הזוי (כמו החיים שלי... הא ?)
הוא אמר שהוא חושב שהיה לי פחות קשה לו היית מת (והוא לא קורא את הבלוג שלי).
ואז עשינו לך קצת (הרבה) רצח אופי.
(איך אמרה קודם האמיתולוגית "אם מגרד לו היום האף")



ועכשיו אני מחכה לתשובה להודעה ששלחתי לך קודם.
אולי אתה כבר מחובר וקורא אותה...