מיש

התבגרות.

בפוסט שפירסמתי לפני כמה חודשים, סיפרתי קצת על התחנה הזאת.
(שישים ו...) תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים פורסם ב - 8 במרץ, 2011 בשעה 08:10

את הסרט "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" ראיתי כשהייתי בערך בת 14.
הוקסמתי ממערכת היחסים שנרקמה שם בינה לבינו, נמשכתי לאינטימיות הזאת, להתמסרות להובלה.
שוב, כמו בתחנה הראשונה, אני לא זוכרת גירוי מיני מהצפיה או מהזכרונות שלי ממנה,
אני זוכרת את תחושת הריחוף שאחזה בי, את הגירוי המנטאלי, את הסקרנות העצומה שהייתה בתוכי.

סיפרתי על זה ששנה ומשהו אחרי שראיתי את הסרט, חוויתי לראשונה את השפעתה של שליטה מנטאלית.
עליי.

הנה לפניכם, הסיפור של התחנה הבאה:

את ב' הכרתי כמה חודשים לפני כתה י' במסגרת פעילות נוער.
מה שתרם לידידות שהתפתחה, הייתה העובדה שידענו שאני אמורה בקרוב לעבור לגור ביישוב שלו.
את כתה י' כבר התחלתי באותו יישוב חדש, מרוגשת מהמעבר ומלאת מוטיבציה לעשות ולהיות.
ב' התגורר מול הבית שלי ולמד איתי באותה כתה.
היינו מבלים יחד המון שעות, בשעות הלימודים, בהסעות לבי"ס וחזרה, בהליכה מההסעה הביתה,
אוכלים יחד צהריים אצלי או אצלו, עושים שיעורים יחד, אח"כ עוסקים בפעילות בתנועה, וגם עם החבר'ה.
היינו חבורה והיה כיף גדול.
זו הייתה לי תקופה של פריחה גדולה.
מצבי הבריאותי היה טוב מאי פעם (אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים... ולא בירושלים).
מצבי החברתי היה מעולה, הצלחתי בלימודים, בהדרכה, היו לי חברות טובות,
והיה את ב' שהקשר איתו, שהיה אפלטוני וידידותי בלבד, מילא אותי.
היינו מדברים על הכל, עלינו ועל העולם, על תיאוריות ופילוסופיות.
דיברנו על הסרט הזה ועל ההשפעה שהייתה לו על שנינו, על יחסי שליטה בכלל ואלו שבסרט בפרט.
היינו חלק מחבורה שנפגשה למסיבות, ולכל מיני בילויים של בני טיפשעשרה.

זה היה בחופשת פסח.
תחילת האביב. כל הירוק מסביב. ריחות הפריחה. התחדשות. אושר ושלווה.
שעת צהריים מוקדמת.
היינו בחדר שלו, השמש הנעימה מלטפת מהחלון.
הוא שרוע על המיטה ואני ישובה על מזרון לצידה (רק עכשיו אני קולטת את זה...)(!?!)
אנחנו מנהלים עוד אחת מהשיחות הפילוסופיות שלנו, לא זוכרת על מה.
ב' אומר שיש לו משהו לספר לי, שהוא מקווה שאני לא אכעס אבל הוא לא רוצה יותר להסתיר ממני.
אני קצת בשוק ואין לי מושג מה הוא רוצה להגיד, מסוקרנת מאד וקצת חוששת.
הוא מדגיש שהוא מקווה שאחרי שהוא יספר לי, נמשיך את הקשר שלנו כרגיל.
אני חושבת שדי שתקתי (למרות שזה לא אופייני לי) וחיכיתי שיגיד את מה שיש לו.

"בחודשים האחרונים עשיתי עליך ניסויים פסיכולוגיים."

אני מסתכלת עליו במבט המום וחושבת שזו בדיחה. מחכה שיפרק את המתח ויגיד לי שזה בצחוק.
הוא לא. הוא רציני.
"מה ? מה זאת אומרת ניסויים פסיכולוגיים ?"
"בחנתי כל מיני התנהגויות שלך, ויזמתי כל מיני מצבים, כדי לראות איך תגיבי ואיך תתנהגי."

בשלב הזה עוד לא האמנתי שהוא רציני והתחלתי לחקור אותו ולבקש דוגמאות.
והוא נתן.
ואז הכל התחבר.
כל מיני סיטואציות (שהיום נראות לי מפגרות) שלא יחסתי להן חשיבות כשהן קרו, פתאום התחברו למניפולציות.
דוגמא אחת (מכמה שהוא נתן לי) הייתה על זה שהיינו רגילים לשבת יחד בהסעה של בי"ס.
והיו כמה פעמים שהוא ביקש שאשב במקום אחר, ואשאיר מקום פנוי לאחת מהידידות האחרות שלו.
הוא רצה לבדוק אם אני אקנא (מה שלא קרה).

ככל שהדוגמאות הצטברו, וחלקן היו יותר משמעותיות, ובחלקן אכן הגבתי למניפולציות שלו בכל מיני צורות,
הרגשתי יותר קטנה ומושפלת, כמו כלי במשחק שהפעילו אותו בלי ידיעתו, בלי הסכמתו, ללא רצונו.
הייתי קפואה.
אני זוכרת שעברו כמה שעות ועוד דיברנו, וחיפשתי דרך להתעורר מהחלום הזה, אבל השוק היה אמיתי.
ברוב חולשתי, ביקשתי את עצתו מה לעשות עם המידע הזה.
"מבחינתי אנחנו יכולים להמשיך כרגיל, רציתי לפתוח את זה כבר ולא להסתיר את זה יותר מפניך"

באיזה שלב כשהרגשתי שאני מספיק חזקה (פיזית), נעמדתי לקום והתכוונתי ללכת.
בדרך החוצה עוד היה ברור לשנינו שהכל בסדר, שאנחנו שמים את זה מאחורינו וממשיכים כרגיל.
וככה נפרדנו, כמו תמיד בחיבוק וחיוך, ו"נדבר אחר כך".

בשניה שהדלת נסגרה מאחוריי ויצאתי משטח הבית שלו, ידעתי שזו הייתה הפעם האחרונה שאי פעם דיברנו.

כמה ימים אחרי כן, הוא ראה אותי הולכת ליד הבית שלנו, תפס לי את היד בכוח,
ונזף בי על זה שהחניכים שלי ואני השארנו את המועדון מטונף ושאדאג שהוא יהיה נקי ומסודר עד הערב.
העיניים שלו היו מפחידות וטון הדיבור עוד יותר, והאצבעות שלו הכאיבו לי בזרוע.
אני לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות, אבל כמו לביאה, הרגשתי שהשיניים והציפורניים שלי נשלפות,
ועניתי לו שיש לו שתי שניות לעזוב לי את היד, להעלם לי מהעיניים, ולזכור לא לדבר אליי יותר בחיים.
אני חושבת שהוא לא ציפה לתגובה כזו, ולרגע האנרגיה שלו ירדה.
זו הייתה הזדמנות בשבילי לשלוף את היד שלי מבין האצבעות שלו ולעוף משם (בלי להסתכל לאחור).

לקח לי חודש עד שהעזתי לספר את כל זה לחברה הכי קרובה שלי, בהנחה שבלאו הכי אף אחד לא יאמין לי.
ב' היה בן בית בלשכתו של ראש המועצה, יו"ר מועצת תלמידים, חכם, משכיל, חמוד, אהוב.
אפילו אמא שלי הייתה מאוהבת בו ( :
החברה שלי לא ממש האמינה, אבל כנראה שמספיק אהבה אותי כדי שלא להתכחש לסיפור או אליי לחלוטין.
רק אחרי שנה, אנשים מסביב התחילו לשים לב שהוא משקר, שהוא ממציא סיפורים, שהוא קצת מסובב.

שנתיים וחצי המשכנו ללמוד באותה כתה.
ללכת בבוקר להסעה (במרווח של כמה מטרים אחד מהשניה).
אפילו להיות יחד בחבורה.
ולא החלפנו מילה.
יותר לעולם.

באיזה שלב (לא זוכרת מתי) חשבתי שאולי נמאס לו ממני, וזו הייתה דרכו (המרתקת) לגרום לי ללכת.
אבל אם ככה, אז למה אמר לי במפורש שהוא רוצה שנמשיך כרגיל ?
ואם זה באמת היה כדי להפטר ממני, האם זה לא מספיק חולני בפני עצמו ? לפגוע ככה כדי להרחיק ?
בכל מקרה, האמון שלי כ"כ נפגע.
בטחתי בו בלי תנאים, ונתתי את החברות שלי בלי סייגים.
ובגיל 15 וקצת, כשהנשמה עוד רכה ומתפתחת, קיבלתי סטירת לחי מנטאלית מהחבר הכי טוב שלי.

הרבה שנים, עוד סחבתי את הפגיעה. התהלכתי עם שיריון.
היו כמה גברים שנתתי לעצמי להסיר את ההגנות מולם, שאפשרתי לעצמי להפתח איתם, שלקחתי את הסיכון להפגע.
כבר ידעתי שאני מספיק חזקה להתמודד עם כל אכזבה.


המשך יבוא...