זכרונות ילדות.
מאז שאני זוכרת את עצמי (גיל שלוש ואולי אפילו קודם), הדרך שבה הייתי מרדימה את עצמי לישון,
הייתה לתאר את עצמי קשורה, כבולה, כפותה, חסומה, מקובעת בכל מיני סיטואציות.
בשרשראות ברזל, בחבלים, בריתוק של אבזמים או מרסנים.
בכלובים, בארגזים, באקווריומים שקופים, על מיטות עץ או ברזל.
מוצגת לראווה על הבמה או שהמתקן תלוי באוויר.
באולמות גדולים או בחדרים קטנים.
כשיש אנשים שצופים בי או מבודדת.
במקומות חשוכים או מוארים.
באווירה עתיקה או חדשנית.
לבד או עם עוד גבר.
צמודים או דווקא לא.
בדמיונות האלה הייתי אשה ולא ילדה.
הייתי מדמיינת את עצמי ככה, לפעמים אפילו ממקמת את עצמי במיטה בפוזיציה המתאימה, ונכנסת לספייס.
נרגעת יותר ויותר וככה נרדמת.
רק בשנים האחרונות הבנתי שבעצם הכנסתי את עצמי לסאב-ספייס.
בחופשים הגדולים היינו בני הדודים מבלים אצל סבא וסבתא בעיירת נופש.
בלילות סבא שלי (הדום הכי ונילי שהכרתי בחיי) היה בא לכסות ולהגיד לילה טוב,
הוא היה מהדק את השמיכה צמוד לגוף שלי, מה שנקרא ~ Tucking in
והרגשתי שמישהו מבין אותי, נותן לי מבחוץ את מה שאני מדמיינת בתוכי, והכי צריכה ורוצה.
עם הזמן כבר השתעממתי ממה שעלה לי לראש באופן ספונטאני, אז הייתי משכללת את הסרט,
מוסיפה פרטים, מרעננת, משדרגת, מתבלת.
לא היה שם כאב.
אני גם לא זוכרת גירוי מיני.
בלי קשר אהבתי לגלגל את השמיכה לחבילה ולהשכב עליה כשהיא נמצאת מתחת לאגן שלי, אבל זה משהו שהמון ילדות עושות.
יכול להיות שהיו שם רגעים של בושה או של השפלה, אבל הם זכורים לי כרגעים טובים.
דימיינתי שחלק מהפתחים שלי משמשים, אבל לא למשהו מיני.
אני זוכרת תמונה שבה אני שכובה על הבטן, כפותה כמובן ומקובעת למשטח,
ובפתח האחורי שלי תקוע גזר (?!?) (למה גזר ?) או זר פרחים.
החושים שלי היו חסומים בכל מיני דרכים...
הפה חסום, לפעמים גם האף.
העיניים מכוסות, האוזניים אטומות.
מבודדת.
רק בסביבות גיל עשרים, התחלתי לתהות, מאיפה הגיעו אליי התמונות האלה, הדימיונות הכ"כ מוחשיים.
איך ייתכן שבאמצע שנות השבעים (כשעוד אפילו לא הייתה לנו טלוויזיה), ידעתי שבכלל קיימים כאלה מצבים ?
האופציה של גילגולים קודמים התחילה להראות אפשרית (על אף שאז עדיין די נגדה את האמונות שלי).
המשך יבוא...
לפני 12 שנים. 8 בדצמבר 2011 בשעה 14:45
