מיש

אתגרים.

כחלק מאיזו בעיה רפואית שיש לי, היה לי עיכוב של ארבע שנים בגדילה.
זה אומר שבבי"ס, נראיתי כמו האחות הקטנה של הילדים בגילי.

אז ביסודי זה היה חמוד, וסיפק לי יתרונות במשחקי החברה, שבהם בוחרים ילדה כדי להרים אותה על הידיים.
כשהייתי בתיכון ונראיתי כמו בת מצווה (לא מפותחת), הבנתי שאין טעם שאצפה שמישהו יחשוק בי בצורה רומנטית.
בחור בשל בן 17 (בריא בנפשו), לא יימשך לנערה עם גוף של ילדה קטנה (זה יעשה אותו סמי-פדופיל).
ונעשיתי החברה (האפלטונית) הטובה, גם של אלה שהייתי דלוקה עליהם או מאוהבת בהם.
ככה התיידדתי עם מלך השכבה, זה שכל הבנות בשכבה שלי, זו שמתחתיה וזו שמעליה (וגם המורות), היו נמסות ממנו.
אני הייתי בת הסוד שלו, אותי הוא שיתף על הזוגיות שלו (עם חברה שלי), הרגשתי משמעותית בדרך המיוחדת שלי.

את הווסת הראשונה שלי קיבלתי בגיל 17 וחצי.
זה נחשב לגיל ממש מאוחר.
אני זוכרת שניסיתי לשים טמפון ולא הצלחתי, אז הנחתי לזה, לא ייחסתי לזה שום חשיבות.
את כתה יב' סיימתי, כשיש לי ניצני שדיים ואני נראית ממש ילדונת.

חלום חיי להיות חיילת נגנז, כשהצבא הבהיר לי שבשביל להתנדב, אני אצטרך לממן את עצמי באופן מלא (כולל ביטוחים).
זה היה בשנים שבמחזורי הגיוס של הבנות היה כזה שפע, שהצבא רק שמח על כל מי שביקשה לוותר על השירות ועל מתנדבות עוד הערימו קשיים.
כאילו אמרו לי "רק אל תתגייסי..." וזה נורא העליב אותי, אבל אלה החיים.
אז ויתרתי על החלום והחלטתי לתרום בדרכים אחרות.
(למשל לעזור לחברים שלי להעביר משמרות ליליות ארוכות בשיחות טלפון מרתקות :)

את השנה שאחרי התיכון הקדשתי לרישיון נהיגה (עברתי טסט ראשון בכיף), וללהיות מרותקת למיטה עם התקפי כאבים קשים.
בשנה שאחרי זה הגעתי למכללה, ובעקבות עצתו של ראש המגמה, הצטרפתי לכתת העתודאים,
הוא חשב שיהיה לי יותר כיף ללמוד עם חבר'ה שצעירים ממני בשנה, מאשר עם סטודנטים הכבדים.
(הוא צדק, היה לי כיף חיים להתבגר עם האינפנטילים האלה שלומדים איתי).
במהלך השנה בבית, כנראה התפתחתי פתאום, וכשהגעתי למכללה, לא בדיוק קלטתי איך אני נתפסת.
החזה שלי גדל בקצב מטורף והיה עצום, ולא הייתי מוכנה לתשומת הלב המינית שמשכתי.

אתם שואלים איך זה קשור לשליטה ?
אז הנה זה מגיע...
הפעם הראשונה שהגעתי לסיטואציה של ממש סקס, הייתה שם במעונות בגיל 20.
הבחור שהיה איתי בסיטואציה, היה אמנם צעיר ממני ביותר משנה, אבל עם רקורד מכובד של ניסיון.
היינו במיטה, שנינו ערומים, נוגעים ומתחרמנים ומתנשקים ואז הוא פתאום אומר לי:
"תקשיבי... אי אפשר להכנס אליך"
לא אלאה בפרטים (שהיו לי מאד מעניינים), אבל התברר שיש לי וגיניסמוס.

מדובר בבעיה מאוד נפוצה, שסובלות ממנה כעשרה אחוז מהנשים (בכל הגילאים),
שבה יש התכווצות פתאומית ובלתי רצונית של השרירים המקיפים את פתח הנרתיק, בדר"כ בתגובה למגע בו.
החדירה במצב זה מכאיבה, קשה מאד או בלתי אפשרית, וקיימת תחושה של "קיר" בכניסת הנרתיק.
וגיניסמוס מוגדרת כבעיה ברובה נפשית, שלפעמים נובעת מפחד או סלידה ממגע מיני, או טראומה.
בעשרה אחוז מהנשים נמצאה גם בעיה פיזית הקשור לפציעה, יובש, או דלקת.
וגיניסמוס כן מאפשר גירוי מיני רגיל, ואינו מפריע ללחות הנרתיק ואינו מונע השגת אורגזמה דגדגנית.
מדברים על וגיניסמוס ראשוני כשהאישה מעולם לא אפשרה חדירה, ווגיניסמוס משני כשיחסי המין הפכו להיות מלווים בכאבים ובלתי אפשריים.

http://www.doctordrai.co.il/page.asp?page=292 וגם קצת מתוך http://www.infomed.co.il

אתם עדיין שואלים איך זה קשור לשליטה ?
אז ככה, בשביל לטפל בוגיניסמוס, צריך ללמוד לשחרר שליטה, או יותר נכון לשלוט בעצמי ובגוף שלי, כדי שאוכל לבחור מתי להרפות באופן מודע.

יש שתי דרכי טיפול שהן המקובלות ביותר:

1. טיפול קצר מועד של שמונה פגישות, שבהן מדריך סקסולוג את האשה (עם או בלי בן זוג) להרפות את השרירים באופן מכני ולאפשר חדירה.
היתרון - זה מהיר, חסכוני ויעיל בטווח הקצר.
החסרון - מכיוון שמקור הבעיה לא מטופל (הסיבה להווצרות הכיווץ), הוגיניסמוס חוזר כשבא לו, ולא תמיד משתחרר.

2. טיפול פסיכולוגי מעמיק.
היתרון - ברור.
החסרון - זה יכול לקחת הרבה זמן, וכמו שקרה אצלי, לפתור הרבה דברים אחרים, אבל לא את הוגיניסמוס ( :

מכיוון שלא היה לי בן זוג (טא~דאם ! הפתעה ! הקשר עם הבחור היה לא מחייב), ומכיוון שאני הטוטאלית שאני, בחרתי בדרך הארוכה.

היא ארכה חמש שנים.

רק שנה וחצי מהן היו בשיחות עם סקסולוג, הטיפול תרם לי המון ושיפר את הדימוי העצמי שלי, אבל למטה נשאר "בטון".
נראה לי שחוץ מהיפנוזה וסרוגייט (שהייתי צריכה בשבילו למשכן את ההורים שלי), עשיתי ה~כ~ל.
קונבנציונלי וגם לא.
היה מסע מרתק, לא הייתי מוותרת עליו בחיים.
גיליתי את עצמי, נפתחתי לעולמות חדשים, האופקים שלי התרחבו מאד וחוויתי חוויות מדהימות.
באחת מהן אפילו זכיתי להשלים פערים עם מלך השכבה ההוא מהתיכון...

באיזה שלב, כבר הייתי מוכנה לגלות את הנורא מכל, ולו בכדי להבין מאיפה זה בא,
ולמה אני כ"כ מכווצת (טמפון עדיין לא בא בחשבון, ואפילו לא קיסם שרופא נשים ניסה להכניס).
חלק מהמסע של להבין את המקור, כלל לבדוק את אופציית הגילגולים (שהעלתה דברים מעניינים),
ולחפש איזו טראומת ילדות דרמתית מודחקת.

אחת המטפלות המבריקות שהכרתי, שהייתי אצלה בפגישת ייעוץ של התערבות חד פעמית,
העלתה השערה ריאליסטית למדי, שעקב מצבי הבריאותי ושלל הבדיקות והטיפולים שעברתי בילדותי,
והעובדה שזה היה חלק מהשיגרה שנוגעים בי, מפשיטים, דוקרים, פותחים, סוגרים, בוחנים, ממששים, מזיזים...
לדעתה, מצאתי את הדרך (הלא מודעת) לשלוט ב"איך יגעו בי".
רק שהמוח לא תמיד יודע אפור, לפעמים אם לא לבן, אז שחור.
ומנגנוני ההגנה לפעמים "מגנים" גם מפני הרצוי.

איך בסופו של דבר איבדתי בגיל 25 את בתוליי ?
זה סיפור חמוד, אבל הוא לא לכאן ( :
מה שחשוב, זה שעל שליטה (עצמית בעיקר) והתמסרות, למדתי בחמש שנים האלו, המון.


המשך יבוא...