עוד משהו אמיתי מהחיים שלי.
כתבתי את זה בקיץ 2009.
("היא" בסיפור ~ זו אני).
היא הכירה אותו כשהיה חניך שלה, בן 15, צעיר ממנה בעשר שנים.
נער בגיל ההתבגרות, רגיש וחכם ועובר טלטלות רגשיות כל כמה ימים. כותב שירים ומדבר פילוסופיה.
הזכיר לה את אותו נער שעשר שנים קודם טלטל את החיים שלה והשאיר שם שריטה שכאבה להרבה זמן אחרי.
היו להם שיחות מעניינות על החיים, על הגיל, על המצב החברתי, על ההתאהבויות שלו והאכזבות...
והיא ידעה שיש לו רגישות מיוחדת אליה.
אבל זה שכיח, לעיתים קרובות חניכים מתאהבים במדריכה וחניכות מתאהבות במדריך, זה טבעי, זה קורה, זה בסדר,
רק חשוב לשים את הגבולות הברורים, לא לעודד את זה ולא לתת לזה חיים... שיישאר בפנטזיה.
עם הזמן, עזבה את מקום העבודה והתרחקה, הקשר ניתק.
שמעה עליו (ועל שאר החניכים) אחת לכמה שנים כשהתעדכנה אצל קולגה, בכל זאת, הם היו קצת הילדים שלה...
עברו עוד כמה שנים ופגשה אותו באיזו הזדמנות, נתן לה חוברת שירים שלו.
קראה, התרגשה, הבינה שיש לו משהו לא פתור איתה, שאחרי כל השנים היא עדיין הפנטזייה שלו.
היא ידעה שזה יכול להמשך עוד שנים רבות, שלטובתו הוא צריך לנקות אותה מהמערכת שלו וזה התפקיד שלה לגרום שזה יקרה.
הסכימה להפגש איתו, ידעה שזה הולך להיות כואב עבורו, עם זאת - זו האחריות שלה,
היא הבוגרת והיא זו שצריכה שוב לשים את הגבולות ולנפץ לו את הפנטזיה.
כיוונה את עצמה להיות מאד רכה אבל גם אסרטיבית.
נפגשו בבית קפה, שעות ערב, מוזר, משהו שיכול היה להיות עם ניחוח רומנטי.
התחילו לדבר ולאט לאט הוא נפתח, סיפר לה שתמיד רצה, תמיד קיווה, ידע שהוא בוגר מאד בנפשו וזה אפשרי, רצה אותה – איתו – ביחד – זוג.
הקשיבה, נתנה לו לשפוך את כל מה שהחזיק בבטן כל השנים, להגיד את כל מה שאסור היה שייאמר בשנים שהיה קטין.
עכשיו הוא בגיר, מותר, בחור מקסים ורגיש וחכם, אך עדיין חניך, עדיין עשר שנים צעיר ממנה,
חושב שזה אפשרי, שכדאי לתת צ'אנס לביחד שלהם, עדיין רוצה אותה.
הסתכלה לו בעיניים והתרגשה, זה לא יכול שלא לגעת, הכנות הזאת, הרגישות, הגבריות.
כן, הוא כבר לא ילד, הוא גבר, בשביל מישהי אחרת, לא בשבילה.
בשבילה הוא עדיין ילד.
ישבו בבית הקפה אולי שעתיים, הוא דיבר עד שהתרוקן לגמרי, עד שכבר לא היה לו יותר מה לומר.
עכשיו הוא חיכה לה, לתגובה, קיווה שזו תהיה התגובה שלה ציפה כל השנים.
היא חשבה איך לעשות את זה, שלא להשאיר מקום לספק, אבל שהפגיעה שלו תהיה מזערית ככל האפשר.
יצאו מבית הקפה וישבו בחוץ על אדנית נוי בנויה.
ביקשה שיתיישב כשגבו אליה.
התיישבה מאחוריו וחיבקה אותו.
חיבוק מאחור, חם, עוטף, רך, ארוך, חיבוק שקורה פעם אחת ולא יהיה עוד.
בעודה מחבקת נתנה לו נשיקה קלה על הלחי ולחשה:
"עכשיו אני מבקשת שתקום ותתחיל ללכת, אל תסתובב ואל תסתכל אליי, פשוט תלך קדימה ותפרד ממני לשלום, אתה מקסים... ועכשיו לך".
וכך היה, היא פירקה את החיבוק ולקחה אליה את הידיים שלה, שעד לפני רגע עטפו אותו כמו שעוטפים ילד אהוב.
הוא קם והתחיל ללכת.
היא ראתה אותו הולך ומתרחק עד שנעלם מעיניה וישבה שם עוד כמה דקות, כדי ליצור גם בתוכה את הפרידה.
בראשה עברו המשפטים "שיהיה לך רק טוב ילד, שתהיה מאושר, שתהיה לך אהבה, שמישהי תדע להעריך את הקסם שאתה...".
* מי יודע... אולי הוא כאן... ועכשיו קורא את זה, ומזהה...
לפני 12 שנים. 2 בינואר 2012 בשעה 1:48
