מיש

הדבר האמיתי.

אמרנו תחנה כל חמש שנים ? אז ככה זה ממשיך.

בדצמבר 2008 כשמלאו לי 35, הכרתי את הראשון שנגע שם באמת.
המפגש שלנו היה משהו מטורף, ומה שנוצר שם, חי ביננו עד היום.
מה שמאד מאפיין את הבחור הזה, הופיע גם בקשר שלנו... קצר וקולע, ממוקד, מזהה מטרה ויורה חץ.
השבועות שהיינו ביחד, היו שדה מוקשים אחד גדול, חציית גבולות לשנינו, וטירוף חושים הדדי.
הוא הראשון שאיתו טעמתי בפעם הראשונה, את התחושה של להיות כלבה וידעתי שזה משהו שקיים בי.
את הידיעה שאני יכולה להתמסר כל כולי מעבר לכל הגיון בריא, מעבר לגבולות שחשבתי שיש לי.
אבל הוא עשה לשנינו את הטובה הכי גדולה, ועצר את זה בזמן, לפני שהיינו מתפוצצים שנינו.
כמו שהוא אמר "זו תהיה דקירה קצרה וכואבת, ואחר כך תראי שהכל יהיה בסדר".
זה באמת כאב מאד, עברתי כמה ימים איומים ונרגעתי.
אחרי שנה שבה היינו באיזו הקפאה, חזרנו להיות. ועד היום.

אחריו הייתה איזו אפיזודה קצרה ומרגשת, עם מישהו שנכנס לי ללב (שעכשיו עושה קאמבק מתוק).


ואז משום מקום הגיע הד(ג)בר האמיתי.
וזה התאים כמו כפפה ליד, כמו מכסה לסיר, כמו כל הקלישאות, זה פשוט היה מושלם.
פעם ראשונה בחיים שלי שמימשתי עד הסוף את הכמיהה להרגיש, להתמסר ולהשתייך, שהתרגשתי עד כלות.
שיכולתי למסור את המושכות, להסיר אחריות ולהניח את הראש.
פגשתי גבר עם עוצמה, שקט נפשי ורוגע, שלא רק הקטין והשפיל אלא גם בנה והעצים,
שכיוון והוליך אותי, בנחישות וברגישות, בקשיחות ובאהבה.
הגעתי לנחלה.
נולדתי מחדש.

לא שלא היו שם הרבה טלטלות, רגעי מצוקה וקושי, אבל היום אני יודעת (וגם אז ידעתי)
שזה הכל ברבדים החיצוניים והשטחיים של הנשמה שלי.
ברובד הכי בסיסי, במהות שלי, במקור, בהוויה... היה שקט מוחלט, בטחון מוחלט, שם הגעתי למנוחה.
הגעתי הביתה. לבית שלי בתוכי. למקום שתמיד היה בי, מאז שאני זוכרת אותי.

חלקים קטנים מהתחנה הזו סופרו כאן בבלוג, אולי עוד ממנה יפורסם פעם בצורות אחרות.

אמרתי שמבחינתי זו בעלות לכל החיים.
ולשמחתי, הקילור שלו עוטף לי את הקרסול, לתמיד.

מכל זווית שבה אראה את האיש הזה, ועל אף קשת הרגשות שקיימת ביננו,
ולמרות התהליכים שאנחנו עוברים, ועם שינוי הצורה...
אני יודעת שאני שלו, הוא יודע שאני שלו.
שנינו יודעים שתמיד אהיה.


הרבה חודשים עברו מאז שהתחלנו לשנות צורה, מאז שהתחלתי להתאבל על האבדן של גן העדן.
אני כבר משתפרת מאד וחוזרת לחיות כמו שאני יודעת ואוהבת.
ההוא מהקאמבק (שלמעלה) ואני, מחלימים יחד מה"גירושים" הקשים, שכל אחד מאיתנו עבר.
גברים חדשים נכנסים לי לחיים.
זה אף פעם לא וניל, תמיד יש שם את הדם של השליטה.
זה מגיע לכל מיני רמות, ומכל מיני כיוונים, ובצבעים שונים, והגדרות מגוונות,
אבל יכול להיות שמעכשיו אבחר לפעמים לשים גבולות.

אני אפילו כבר יכולה לקבל בעל בית חדש, שאין לי מושג איך זה קורה... וזה מפתיע גם אותי.
וזה מאד אחר ממה שהיה ויש עם הבעלים שלי, וטוב שכך, כי אני צריכה שזה יהיה אחרת.
ולא במקום, ולא כמו, ולא תחליף.
משהו חדש.


הגיע הזמן להיוולד מחדש. בפעם השלישית.

2012 ~ תחנה שביעית ~ ברוכה הבאה !