מיש

לשחק במגרש של הגדולים.


חלפו עוד חמש שנים.
גיל 30.
ערב אחת הוקרנה בטלוויזיה איזו תוכנית, שנדמה לי שקראו לה "מאחורי הכותרות".
לקחו שם כל מיני כותרות של מודעות בעמודים האחוריים של העיתון ועשו עליהן כתבות.
אני לא זוכרת אם כבר היינו בטלפון, או שהתקשרנו אחת אל השניה כשזה התחיל,
אבל טי ואני סיכמנו שאנחנו מנתקות מיד את השיחה ומדברות שוב אחרי שידור הכתבה.

זו הייתה כתבה על Queen M, על הקשר שלה עם העבד שלה, ועל העבודה שלה כמלכת הבית במועדון הדאנג'ן ביפו.

כשהכתבה הסתיימה, מיד שוב טי ואני היינו בטלפון, כשאני מחפשת במגרות שלי את הגלויה,
שנתן לי לפני כמה חודשים אחד מהחבר'ה שלמד איתי משחק וידע שאני "בקטע".
החלטנו שהגיע הזמן להגיע למועדון הזה.
אני לא זוכרת כמה זמן בדיוק עבר, אולי שבוע ואולי חודשיים...
אבל אז הגיע ערב חמישי ההוא שקבענו שזה הערב.
סוף ינואר 2004.

הגעתי לטי, ששכרה אז איזה חדרון מתוק בגג תל אביבי, והתארגנו ליציאה.
לבוש אחר ממה שאי פעם לבשנו, איפור כבד הרבה יותר מהרגיל, ועוד כמה פריטים יחודיים, שילוו אותי ואותה עוד חודשים רבים בכל ביקור במועדון.
החלטנו שאנחנו רוצות לבוא "נקי" בלי לדאוג להגעה וחניה, ולכן השארנו את הרכב שלי אצלה והזמנו מונית.
ההתרגשות לרדת ככה לרחוב ולחכות למונית הייתה אדירה, כבר הרגשנו שאנחנו בתוך סרט.
כשהמונית הגיעה, שתינו התיישבנו מאחור, אמרנו לנהג את כתובת היעד ויצאנו לדרך.
בדרך עוד החלטנו ביננו, שאנחנו באות להתרשם ולהיות "צופות", לא מגדירות את עצמנו ככה או אחרת.
על קינג ג'ורג' המונית נסעה די לאט ופתאום ראינו לפנינו על המדרכה מישהי שמבקשת לעצור מונית.
אשה גבוהה לבושה בגלימה שחורה עם קאפ, שממנו מבצבץ שיערה הגולש, היא נראתה כמו שילוב של מכשפה וקוסמת.
הורינו לו לעצור לידה והצענו לה להצטרף, היה לשתינו ברור שגם היא בדרך לאותו מקום.
"אבל אתן מונית מלאה"
"נכון, אבל אנחנו לאותו מקום, אז בואי"
"אבל אתן לא יודעות לאן אני צריכה"
"אנחנו יודעות. בואי כבר"
"לדאנג'ן ?"
"כן... נו תעלי..."

היא התיישבה קדימה ליד הנהג והמונית המשיכה לנסוע.
אחרי כמה שניות, היא מסתובבת אלינו ושואלת "זיהיתן אותי?"
אמרנו לה שכמו שהיא לבושה, ומכיוון שזה לא פורים, יש רק מקום אחד שאפשרי שאליו היא נוסעת, הדאנג'ן.
ואז היא שאלה שוב: "אבל לא זיהיתם אותי מהטלוויזיה?"
ואז שתינו קלטנו, שזו איילה, Queen M.
את הדרך עד המועדון (קרוב לעשרים דקות נסיעה), העברנו בשיחה ערה על זה שזו הפעם הראשונה שאנחנו באות לשם.
הנהג שתק והקשיב בקשב רב לשיחה, שכנראה עוד תשאר חרוטה אצלו לעוד הרבה זמן.
קיבלנו ממנה הסבר על המועדון ועל ההתנהלות בו, על הדרס-קוד (שהיא כבר בישרה שאנחנו עוברות אותו בהצלחה) והסלקציה בכניסה.
שאלה מה הניקים שלנו, וכשלא ממש הבנו על מה היא מדברת, היא הסבירה שלאנשים יש כינוי ששומר על הפרטיות שלהם,
שבו הם משתמשים במועדון וגם במרחב הוירטואלי (לי אז בכלל עוד לא היה מחשב).
על המקום כל אחת מאיתנו בחרה כינוי.
אני ידעתי מיד שזה יהיה מישל, כבר הייתי רגילה לשם הזה מהביקורים הקודמים בסיני,
כשחברות שלי ואני בחרנו לנו שמות כדי שהבדואים שם יפסיקו לשגע אותנו.

הגענו למקום ועברנו איתה את הסלקציה אצל עפרה המארחת בכניסה, שהייתה טרנסווסטית מדהימה.
ירדנו איתה במדרגות ותוך כדי... קורה לי משהו.
הגעתי הביתה.
אני יודעת שזו הפעם הראשונה שלי שם, ואני מרגישה שהגעתי הביתה.
לא לבית, אלא הביתה.
כבר במדרגות היא מתחילה לעשות לנו הכרות עם האנשים, משאירה אותנו בקופה לשלם ובאה לאסוף אותנו מבפנים.
במועדון היא מלווה אותנו כעשרים דקות, עושה לנו סיור מקיף, מציגה אותנו לאנשים, ומציגה אותם בפנינו,
ורק כשהיא בטוחה שאנחנו מרגישות בנוח, היא נפרדת מאיתנו והולכת לעינייניה.
אחרי כמה דקות טי ואני התפצלנו וכל אחת מצאה את המקום שלה.
אני זוכרת שכבר בדקות הראשונות, עיצבן אותי שיש שם כל מיני ונילים, שפלשו "לבית שלי"
ואני רוצה להעיף אותם משם, שהם לא שייכים, שהם באו להציץ, לחטט, לצפות בקופים (אנחנו).

אחרי שעתיים בערך, אני פתאום מסתכלת על עצמי מלמעלה...
רואה אותי יושבת על אחת הספות, משמאלי יושבים זוג (בחור ובחורה - ידידים אחד של השניה) ועושים לי "נעימים".
בין רגליי יושב על הרצפה אחד הבחורים הכי שווים שאח"כ הפך להיות אחד הסלבים בקהילה,
ואני משחקת לו על הגב ומשאירה לו סימנים ושריטות אדומות ויפות.
מידי פעם מצטרף אליו עוד בחור, לא פחות חתיך גם הוא לובש רק מכנסיים ומלטף לי את הירכיים.
מימיני ישב בחור שמידי פעם הביא לי שתייה (בקבוק מים סגור) וחיכה לקבל ממני בקשות והנחיות.
אני זוכרת חלק חשוב מאד מהשיחה שבו כשהוא אמר לי שהוא "מוכן להיות שלי ולעשות כל מה שאבקש"
עניתי לו, שאני לא רוצה אותו מוכן להיות שלי, שאולי ארצה בו, אם הוא רוצה להיות שלי.
אני רואה אותי שם בסיטואציה הזו, ומצד אחד לא מאמינה שזו אני, ומצד שני זה נראה לי המצב הכי טבעי בעולם.
הדומיננטיות הטבעית שלי קרנה, והיה פשוט כיף להתפנק ולקבל כזו תשומת לב.

במהלך החודש הבא, טי ואני הגענו למועדון פעמיים בשבוע, שלישי וחמישי, וכבר היינו בבית.
מיליון פעם שאלו אותי מה הניק שלי בכלוב, ומתי אני כבר נרשמת, וכשאמרתי שעוד בכלל אין לי מחשב,
הסתכלו עליי כאילו שאני מקרה אבוד.
במהלך החודש הזה, כולם כולל אני, ראו את הדומיננטיות הטבעית שלי, והתייחסו אליי כאל שולטת.
אבל אני ידעתי, שלא בשביל זה אני שם, שנכון שזה החלק הטבעי שבי, פריקית של שליטה ודי כריזמטית,
אבל זה הצד השני שלי שמחכה למקום שלו.

חודש אחר כך, חברה יקרה שלי העבירה אליי את המחשב הישן שלה, אחרי שהתכוונה לתרום אותו לבית השנטי,
אמרתי לה שגם אני ילדה מסכנה נטולת מחשב, ואני אהנה מהישן שלה לא פחות.
נכנסתי לכלוב והוא לא הסכים לקבל "מישל", אז תקעתי לו שם את האות י' ומאז אני מישלי.
שעה אחרי שהתחברתי לאתר, קיבלתי את הפנייה שהתחילה את דרכי במסע ההתמסרות.
הוא היה השיעור של השנים הבאות.
לא באמת היינו יחד מעולם, אבל מה שהיה, היה מאד משמעותי, לפחות לי (אחרי שנים הבנתי שכנראה גם לו, יותר ממה ששיערתי).
בזכותו למדתי לאהוב להצטלם, ושאני יכולה להראות יפה בתמונות, ממנו למדתי עוד דרכים לסקס,
איתו הבנתי מה אני כן ומה אני לא, ומה אני רוצה.
דרכו הכרתי את הקהילה, וקומץ של אנשים מובחרים שעד היום מלווים אותי כאן.
התרגשתי, התאהבתי, נפגעתי, נפתחתי, נסגרתי, סערתי, קרנתי, כעסתי, התאכזבתי, אהבתי.

הפעם הראשונה שנפגשנו, אחרי שבוע של הכרות וירטואלית וטלפונית, הייתה במסיבת פורים.
אחרי שצפיתי בו במשך שעתיים מהקומה השניה של המועדון, וראיתי אותו מחפש אותי בעיניים בין הבנות,
ירדתי אליו והצגתי את עצמי.
הוא לקח לי את היד והוביל אותי אל דלת המקום, ומשם במורד המדרגות אל הדאנג'נון.
היה נראה שזה החלק של המועדון, שרק המיוחסים מורשים להכנס אליו.
הוא הושיב אותי מולו ודיברנו, בין לבין הוא הפעיל עליי את הקסם שלו ואני הייתי מהופנטת.
באיזה רגע הרגשתי שאני תחת כישוף ואמרתי לו שאני לגמרי שם, שאני מוקסמת, שאני מוכנה להיות שלו.
הוא שתק לכמה שניות שנראו לי נצח ואמר "לא. אני לא לוקח אותך."
הייתי בשוק.
הבחור הזה צמוד אליי כבר איזה שעה, מתעסק בי ולא מוריד ממני את העיניים והידיים שלו, ואומר לי "לא" ?
איך ייתכן ? מה אני מפספסת ?
ומעל הכל, הרגשתי שחרב ננעצת לי בלב.
הסתכלתי עליו בעיניים המומות וכשאני מתאפקת לא לבכות, שאלתי למה.
ואז הוא התקרב אל האוזן שלי, ובקול הכי עדין ונעים שיש, אמר לי:
"אני לא רוצה אותך מוכנה להיות שלי, אני מוכן לקחת אותך רק אם את רוצה להיות שלי"

ואז נזכרתי בחודש קודם, בשיחה עם אותו בחור בביקור הראשון שלי במועדון, כשאני אז אמרתי את אותו משפט.
אז גם הבנתי בפעם הראשונה, שהעולם הזה נראה אחרת לגמרי מכל צד,
שמה שהיה לי ברור מהזווית הדומיננטית כשאני מובילה, פרח לי מהראש כשבאתי להתמסר.

ומשהו מעניין נוסף...
באותו שבוע שיצאתי פעם ראשונה למועדון, התחלתי ללכת לייעוץ אצל מישהי בנושא זוגיות.
החודשים הבאים היו סוג של זיגזוג בין מיצוי החוויות וההגשמה של כל הפנטזיות שלי,
לבין בחינת כל נושא הזוגיות בחיים שלי, ובחירה לטפל בו.
אותה אחת שאליה באתי לייעוץ, הייתה ונילית, אבל מאד פתוחה לטירוף של העולם,
ומבחינתה: "אם עושה לך טוב שקושרים אותך הפוך מהמנורה, אז שיבושם לך, אבל בואי לא נשכח שמשם לא תבוא לך זוגיות"
סיכמנו על תאריך יעד (ראש השנה) שעד אליו אני "טורפת" את הסצינה, ואח"כ אני חוזרת להשקיע ביצירת קשר זוגי נורמלי.
היא ליוותה אותי במהלך הקשר עם אותו בחור, שהיה עבורי אדון, כי בחרתי לראות בו ככזה.
בחרתי לטעום איתו את החוויה הזאת, כשאני יודעת שהוא לא הבעלים שלי לחיים,
שהוא אמנם תחנה משמעותית בדרך, אבל שזו לא תהיה התחנה הסופית שלי,
שאני רוצה להרגיש את ההתמסרות, אבל שאני מתכוונת להזהר מאד שלא ללכת איתו לאיבוד
(מה שמתוך מה שהספקתי להכיר בו, היה מאד סביר שיקרה)
וכמה שנזהרתי והייתי מחושבת ושקולה, גם בתחנה הזו מצאתי את עצמי צוללת ברגשות.
מתאהבת בו עד כלות, מתמכרת אליו, מתמלאת בחרדות נטישה (ובצדק), מתוסכלת ואוהבת.


המשך יבוא...