מיש

נכתב בסוף 2009, ופורסם במקום אחר.

מצאתי את זה בשבועות האחרונים, ופתאום זה שוב רלוונטי ( :


פתאום ברגע בהיר אחד, ירד איזה מחסום ערפל וראיתי אותך...
לא באמת אותך, אלא את המילים שלך, המחשבות שלך, כן כן – הבלוג שלך.

בעולם שבו אנחנו חיים, המימדים המקבילים הפכו לחלק מחיי היומיום.
מה זה להכיר ?
פעם איש ראה אשה, אשה ראתה איש, החליפו מבטים, פלירטטו בתנועת גוף קלה, מישהו ניגש,
אפשר היה לשמוע קול, להרגיש את ההתרגשות, לראות את הנשימות עולות ויורדות, אפילו לראות אם יש גירוי...
היום זה אחרת, היום יש מימדים אחרים, קראתי את המחשבות הכמוסות שלך לפני הכל... ואהבתי.

זה היה בטו' באב, ביום האהבה. פתאום התמוסס איזה מסך של ערפל וראיתי את הבלוג שלך.
זה לא שהוא לא היה שם קודם, גם אתה היית שם קודם, אני פשוט לא ראיתי, משהו הסתיר לי, לא יודעת להסביר את זה.
התחלתי לקרוא אותו, עוד לא היה בו הרבה (כי לא מזמן דאגת לחדש אותו – להתחיל מחדש).
קראתי וזה עשה לי משהו בבטן. זה היה נעים.
אני אחת שאוהבת לעשות, אם בא לי להגיב – אני מגיבה. שלחתי לך הודעה קצרה, מפרגנת.
לא התכוונתי לשום דבר, רק לתת מילה טובה, שתדע שלמילים שלך יש משמעות והן עושות משהו,
גם לאיזו בת אדם שלא מכירה אותך בכלל, שלא יודעת אם אתה יפה או חכם או פתוח או חם או אשלייה.
שלחת לי תגובה חמודה והתחלנו להתכתב... הודעה ממני, הודעה ממך, הודעה ממני, הודעה ממך, ועברנו לצ'אט.
עוד מילים, רק יותר זריז, מהירות התגובה עולה, שאלה מקבלת תשובה, הסקרנות רק מתגברת.
עוברים לטלפון, שוב קצב המילים מתגבר, עכשיו גם שומעים קול, אתה נשמע מקסים, זה זורם, זה חופשי, זה חם, נעים לי.
אחרי כמה דקות שיחה אתה מציע להפגש לקפה.
אני חושבת לעצמי 'למה לא? מה כבר יכול להיות? מקסימום אגלה שאין כלום מאחורי המילים, אז האשלייה תתנפץ – גם זה יהיה טוב'.
אני אוהבת את המציאות יותר מהכל, תמיד מעדיפה לגעת ולטעום ולראות ולהריח מאשר להסתפק באשליה של רק לקרוא ולשמוע.
דיאלוגים של החיים עושים לי את זה הרבה יותר – הדיאלוגים של המציאות.
קבענו להפגש מחר, אהבתי את זה, אתה לא אחד שמורח את הזמן, זה בנתיים טוב – אז ממשיכים הלאה.

ה"ריב" הראשון שלנו היה בטלפון כשהייתי בדרך לפגוש אותך...
איזו פניה? איזה רחוב? זה לא כאן? רגע, עושה פרסה... עוד 20 שניות, עוד 500 מטר.
אני רואה את המקום מרחוק, מקווה שיהיה לי חיוך כשאראה אותך ואז שגם לך יהיה חיוך - כשתראה אותי.
זהו, הגעתי, יוצאת מהרכב, ונועלת אותו.
אתה בא לקראתי, לוקח לי את היד ומתחילים ללכת, כאילו שאנחנו יחד כבר שנתיים ונפרדנו בנשיקה בבית רק לפני כמה שעות.
הולכים, מדברים (שוב מילים), קצת, אתה שואל אותי אם אני שוב מקטרת.
אני מרגישה איתך בנוח, חיה, לגיטימית.

יותר מאוחר, אנחנו על החול, מולנו הים, כיף !
יושבים מחובקים, אני בין הרגליים שלך ונשענת על החזה שלך.
יש לי שיחת טלפון חשובה (משהו שכ"כ לא מתאים לתפאורה, אבל שמחייב התייחסות שלי), אתה אומר שזה בסדר,
נותן לי להרגיש טוב עם זה שאני מכניסה עוד מישהו לדייט שלנו וגורם לי להרגיש ששום דבר לא באמת יכול להפריע.
תוך כדי שאני בטלפון, אני מקבלת נשיקות, נשיכות, ליקוקים, הלשון והשפתיים שלך כל הזמן עליי, על הכתף שלי, על הידיים שלי, השכמות, הצוואר, החזה.
אני לא מרגישה את הכאב של הנשיכות, אני מאד מרוכזת בשיחת הטלפון.
רק אחרי שאני מסיימת אותה, אני מתחילה להרגיש את הכאב במקומות שבהם ביקרת בדקות האחרונות.

יום למחרת אני כבר רואה את הסימנים, כתמים כחולים שמקשטים אותי, מזכרת ממך...
אנשים בעבודה מביטים בדאגה, אני מכירה את המבטים האלה, אני יודעת מה עובר לי בראש, כשאני רואה אשה שמכוסה בסימנים כחולים.
בשלב מסויים אני מבינה שאם לא אתן איזה הסבר, האנשים שמולי לא יהיו אפקטיביים למשימה שיש לפנינו,
אז באופן חריג, שלא הייתי עושה בהזדמנות אחרת או מול קבוצת אנשים אחרת, אני מרגיעה אותם ואומרת:
"אם אתם תוהים לפשר הסימנים הכחולים... הכל בסדר איתי, הם פשוט תוצאה של דייט מוצלח..."

הגבות מולי עולות לרגע, צחוקים קטנים של מבוכה עולים מהחיוכים שלהם, ואפשר להמשיך הלאה.


ומתי כבר נגיע לאוראלי אתם שואלים? הנה זה בא.

אני אחת כזו שאוראלי אצלה זה אקט יותר אינטימי מזיון, דווקא בגלל שהוא כ"כ מרוחק ומנוכר.
אני צריכה שהגבר שמולי באמת ימצא חן בעיני, ושאני ארגיש שווה בעיניו, כדי להכניס את איבר המין שלו לפה שלי.
יש משהו באקט הזה שגורם לי להרגיש נחותה, משרתת, כלי לתענוגותיו...
אין שם גובה עיניים, יש אותי שרואה לגובה הטבור, וכדי לראות את הפנים שלו, צריכה ממש למתוח את הצוואר,
לגלגל את העיניים למעלה ולראות אותו נהנה עם עצמו, מרחף בבועה פרטית, מתענג בזכותי – אבל לא איתי.
כדי שאוכל לספוג את הריחוק הזה, אני זקוקה שתהיה שם קירבה... ואיתך יש...
כמה אנחנו מכירים? שבוע ויום. בפעם השלישית שאנחנו נפגשים, הזין שלך כבר בפה שלי.
מלקקת, שואבת, מפלרטטת עם הלשון, אוהבת כל רגע, את הקירבה והריחוק, המשחק והמציאות, סימני השאלה וסימני הקריאה.

אה, ועוד שעה יש לך יום הולדת, כמעט שפספסת אותי היום...
רצה הגורל שנהיה במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשניה, מול נתניה - אני נוסעת על כביש החוף לכיוון צפון ואתה באותו מקום לכיוון המרכז.
שלחתי הודעה לאחל מזל טוב ושתהנה עם החברים שאיתם אתה נפגש לחגוג.
חזרת אליי ונפגשנו על הדרך באיזה חניון מול הים, מתחת לבינייני רבי קומות עם אנשים במרפסות שאולי צופים בנו.
בי.
כורעת מולך מחוץ לרכב.
הזין שלך שוב בפה שלי.
אתה מוציא כאלה קולות שעושים לי חשק לפנק עוד ועוד, אני מרגישה כמו זונה,
אבל אתה נותן לי להרגיש כמו הדבר הכי שווה ונחשב בעולם באותו רגע.

בילינו יחד ככה את השעה וחצי הבאות...
קיבלתי בברכה את יום ההולדת שלך וחשבתי לשלוח אותך לבילוי עם החברים, מסופק.
אתה אמרת שאתה מוותר על הבילוי וממשיך הביתה.
אני נסעתי הביתה עם חיוך גדול על הפנים שלי.


בהמשך, היו עוד סימנים, ליקוקים, אצבעות, חוויות, שיחות, מחמאות, חברות ובסוף כן... גם פרידה...


ינואר 2012

* אחרי שהוא נעלם מהחיים שלי, גיליתי את השי(ש) השווה שהשאיר אחריו.
* לפני חודשיים ומשהו הוא חזר לחיי, סגרנו מעגל, פתחנו חדש. (איזה כיף שחזרת).
* מוקדש באהבה גדולה ( :

* אולי פעם אני אכתוב כאן על ה"או-רע-לי", שקשור להזדמנויות אחרות בחיים...