מיש

הפוסט הזה התחיל להכתב כבר לפני כמה שבועות וישב בטיוטא.
היו כל מיני תהליכים והתפתחויות, שהביאו אותי לערוך אותו שוב ושוב ולשנות אותו.
עכשיו הוא סופסוף בשל לפירסום:


לטנגו צריך שניים.
לפעמים יש מזל גדול בחיים, ופוגשים מישהו שהוא באמת שותף.
לא הכל מושלם, ולא תמיד קורה כמו שרוצים, אבל כשיש שותפות, אז אפשר לרקוד טנגו.

מתחילת הקשר שלנו, ידענו שיש לי גבול אחד.
הוא לא היה רשום בשום מקום, אבל דיברנו עליו לעומק עשרות פעמים.
ידעת שזה הדבר היחיד שיכול להרחיק אותי באמת, מלהרגיש מחוייבות ללהיות שלך,
שזה הדבר שמבחינתי עושה את מערכת היחסים מה שהיא, מיוחדת ועמוקה ואמיתית.

זה היה אי שם בחודש מרץ, כשכבר היינו בשלב מתקדם בתהליך "שינוי הצורה" של הקשר.
נתת לי את האתגר הכי מבלבל וזה להחליט מה עושים בפגישה הזאת, לאן הולכים.
בחרתי לקחת אותך לתל אפק, יום אחרי שהייתי שם בפעם הראשונה עם החברים שלנו.
שלחתי לך לינק לאתר של האתר, להראות לך שהם מאשרים הכנסת כלבות (קשורות) למקום ( :

קרו כמה גברים (שעל חלקם כבר כתבתי פעם) מהרגע שאספת אותי ועד שהגענו לשם ויצאנו מהרכב.
היה לי כיף גדול לטייל איתך שם, לדבר, לצחוק, כמעט כמו שני אנשים רגילים.
כמעט הצלחתי לשכוח כמה כואב לי.
ממש אחרי שהסרטת אותי, זוחלת אליך על האדמה הלחה וראיתי את העיניים שלך נוצצות...
הזמנת אותי לבוא לשבת לידך על הספסל ודיברנו על הציות והטוטאליות שלי והבעלות שלך.
שאלת אותי, מה יקרה אם תתן לי הוראה שמצביעה שירדת מהפסים.
עניתי שבתקווה שאצליח (מתוך המקום שלי) לזהות את זה, אני מאמינה שאשחרר את עצמי,
הרי המחוייבות והשייכות לבעלים יכולה להתקיים, רק כשיש בו אמון, כשיודעים שהוא שפוי.
שנינו ידענו שמבחינתי הבעלות שלך עליי היא לכל החיים, אלא אם...