לפני 11 שנים. 13 במאי 2012 בשעה 20:11
לתת את הלב שלי, ככה, בפעם השניה, זה טימטום (שלי).
אבל אני מעדיפה להיות מטומטמת... ולהיות אני ולהרגיש חיה,
מאשר להיות חכמה ולנסות להיות מישהי שאני לא.
שברת סוג של שתיקה וריגשת אותי מאד.
אחת הנחמות הגדולות בכל הסיפור הזה,
היא לדעת שהלבבות שלנו נמצאים שם ביחד,
שככל שעובר הזמן, הם פחות ופחות צריכים לנחם ולהבריא זה את זה,
ואנחנו יותר יכולות לחגוג את החברות שלנו ואת עצמנו.
שאנחנו סופסוף באמת נהנות אחת מהשניה.
אני חושבת שזה הפוסט הראשון שאני מקדישה לך יקרה,
הוא התחיל מהמשפט הראשון והשיר, התחזק במה שאת פרסמת,
והמשיך בשלושת הימים האחרונים לכתוב את עצמו.
הוא מתבשל בתוכי כבר המון המון זמן,
אבל כנראה שעכשיו הזמן שלו (להתחיל) לצאת לאור.
* אני מחכה לפוסט שאת ואני נכתוב יחד ( :
