בגיל 26 קרה לי הקשר הזוגי הראשון. היחידי שהיה קשר "זוגי נורמטיבי".
אמנם גם הקשר הזה היה מלא בחריגויות (שלא אכנס אליהן כאן), אבל היה לנו טוב. ממש טוב !
גרנו יחד וניהלנו חיים עשירים ומלאים.
שנינו היינו מאד מחוברים לשליטה ולפטישים, ובכל זאת זה היה קשר ונילי לגמרי.
הביטויים הבדס"מים באו בצורה של משחקים שעשו לנו המון כיף, אביזרים שבדקנו,
בעיקר קשירות, כיסויי עיניים, התנסויות והשתוללויות.
לא הייתה היררכיה ולא מנטאלי.
כשהכרנו, הבטחתי לו שלעולם לא אנטוש אותו או אפגע בו במכוון, כמו שעשו (כמעט) כולם לפניי...
שהנפש הפצועה שלו יכולה לשים עליי ראש ולנוח, שתמיד אהיה בשבילו.
בדיעבד הבנתי שנתתי לו את הנשמה שלי.
עם כל הטוב שהיה, זה לא היה קשר אידיאלי והייתה לא מעט בעייתיות בקשר,
ועם זה שידעתי שיש סייגים ותנאים להתפתחות שלו, ידעתי שאני לא אעזוב.
אהבתי אותו. דאגתי לו. גידלתי אותו.
הרגשתי וידעתי שהוא אוהב אותי. גם הוא גידל אותי (למרות גילו הצעיר).
היה לנו טוב ביחד. גדלנו יחד.
זו אולי הפעם הראשונה בחיים שלו שהיה לו טוב, שבאמת קיבלו אותו כמו שהוא ולא ניצלו את החולשות שלו.
זו גם הסיבה שהוא החליט לגמור את זה.
יצר ההרס העצמי של אנשים מסוימים פשוט לא יכול לתת להם להיות בטוב,
החרדה שהחיים שלהם אוטוטו יקרסו ולא כי הם יזמו את זה, גדולה מידי,
הם מעדיפים להחריב בעצמם (ולהיות בשליטה) מאשר לקחת צ'אנס שיפגעו בהם (שוב).
כשהוא יזם את הפרידה אחרי שנה (שבועיים לפני יום ההולדת שלי) הייתי שבורה.
בירכתי אותו בראש שלי, כי ידעתי שהוא בעיקר עושה לי טובה ומציל אותי מחיים משותפים איתו (שהיה ברור לי שאסור לי להישאב אליהם)
ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות וזה ה"מזל" שלי שהוא יזם את זה, כי אני לא הייתי נפרדת.
אבל הלב שלי נשבר.
חודשים שבכיתי לכרית ולא הצלחתי להתאושש.
מתישהו הבנתי שכשהוא עזב הוא לקח את הנשמה שלי איתו ואני צריכה להוליד את שלי מחדש.
תשעה חודשים אחרי הפרידה חזרתי לעצמי.
נשמה חדשה מילאה אותי ויכולתי להמשיך הלאה.
זה לא שהחלל שנשאר לא הכאיב, הסדקים בלב השבור לעולם לא באמת נרפאים, אבל יכולתי לחזור שוב לחיות.
את העניין הזה של תשעת החודשים שלקח לי אז לייצר נשמה חדשה, סיפרתי במהלך השנים, לא מעט פעמים.
לא ילדתי ילדים מעולם, הרחם שלי עדיין לא הפיקה חיים...
אבל אני עכשיו קולטת שעברתי בחיי כבר כמה מחזורים של תשעה חודשים, שבהם בראתי את הנשמה שלי מחדש.
אני גם קולטת ש"הלב השבור" לא מחלים אצלי (או בכלל אצל אנשים) אלא נוצר אחד חדש.
שהנשמה לא מבריאה, אלא יוצרת את עצמה מחדש... "יש מאין" או "יש מיש" שבור, כמו עוף החול.
כשנפרדים ממישהו שאוהבים, אף אחד לא באמת יכול למלא את מקומו, יכול רק למלא מקום חדש.
אהבה חדשה שממלאת את הגוף ואת הנפש שלי, כשאני שוב חיה את שמחת החיים שלי ויכולה לתת ולקבל,
לא קשורה ולא מרפאת את לב השבור והכואב שעוד כאן מהקשרים הקודמים ובעיקר האחרון.
הנשמה ההיא עוד פצועה ומדממת, ואולי תישאר מצולקת לעוד תקופה.
שאלה אותי על זה אתמול חברה, ועניתי לה שאצלי אין ריבאונדים.
למה אני כותבת את הפוסט הזה ?
קודם כל כי זו תובנה שנהייתה ברורה לי רק הרגע, ויש בי רצון לשתף בה ולהעביר את המסר (למי שחשוב לו להרגיש אותי).
שנית, כי הנטייה שלנו, בני האדם (השפויים), היא לרצות שכולם יהיו "בסדר", "מסודרים", מאושרים.
אנחנו חיים בעולם שלא תמיד מעודד מכשולים ואתגרים וקשיים.
מחנכים אותנו לרצות שקט ושלווה פנימית, גם במחיר של שיגרה ושעמום ואפילו ויתור על הרפתקאות וסיכונים.
אנשים (בעיקר הקרובים ולא רק), שחיכו שאתגבר ושאחלים, שהיו לצידי בשנה האחרונה וגם כאלה שהיו מרחוק,
חושבים שכשקורה משהו טוב, אז הכאב שהיה נגמר, האכזבות מתפוררות, אין כעסים, שהכל יופי טופי.
זה לא כך.
זה שני שבילים מקבילים.
האחד נפלא ומופלא, אני מלאה בו שמחה ואושר והתרגשות ואהבה ונתינה וקבלה ועשייה.
לא מבינה במה זכיתי, יודעת שגם אם זה ייגמר מחר, זו הייתה מתנה גדולה.
השני עדיין ייסורים... כל שנייה שבה אני נזכרת בו שורף לי בנשמה... בעיקר עכשיו כשאין את החיבוק...
ולא חסרות תזכורות... (מזכירה לעצמי את פוסט ההתניות שיושב בטיוטא)
*ומשמח אותי לראות ששמתי את האחד דווקא בשביל השני, הגיע הזמן ( :
חשבתי לוותר על שיר, אבל אז קפץ לי לראש האחד המתאים:
* לטובת קוראינו במדינות ערב, הפוסט הזה נכתב מתוך שלווה ושקט פנימי ולא מתוך סערת רגשות...
* ועכשיו אני הולכת לעשות PP ( :
* וכן, אני זוכרת את הבקשה בנוגע לכתיבה שלי, אבל בסופו של דבר כל אחד כאן לעצמו, נכון ?
