בטיוטא מאז 05/10/12, 10:06
נערך (חלקית) 23/12/12
הוא היה מיתוס, החדר הזה, הרעיד לי את הלב כשקראתי עליו, עוד לפני שהרעיד האדם שכתב אותן.
דימיינתי את החדר הזה ואת מה שמתרחש בו, כשניסיתי לדמיין את הדמות (ולא ממש הצלחתי).
ואחרי שבוע של שיחות מסן (שבהן רק הוא ראה אותי במצלמה) (הבעות פנים וכזה, שום אקט לא היה שם :),
לא הרבה דקות אחרי שעליתי בפעם ראשונה לרכב שלו, אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה,
הוא הכניס אותי אליו בפעם הראשונה.
ובמהלך הרבה חודשים אחר כך, היו לנו כמה מפגשים מאד חזקים בחדר הזה.
אפילו כאלה ששינו חיים של אנשים. דווקא אחרים, לא שלנו.
אפילו דיברנו על זה, שזה מעניין שזה ככה.
והפעם האחרונה הייתה לפני מעל שנה וחצי.
היינו בה שלושתנו.
היה מפגש מדהים.
הייתה בו הרמוניה מושלמת, אחווה אמיתית.
זה הרגיש לי באמת כמו משפחה.
השילוב של ההיררכיה ושל גובה העיניים, היה מרתק.
כמה שהייתי אז כבר שבורה, כי הרגשתי אותו הולך ומתרחק...
הצלחנו לצחוק, הצלחתי למצוא עוד סוג של הנאה (ממקום חדש) בביחד שלנו.
אבל בסופו של דבר, הטעם שנשאר לי בפה (תרתי משמע) היה רע.
כי אח"כ במשך שנה וחצי, הוא המשיך להגיע לשם איתה.
בלעדיי.
אני כבר מחוץ לתמונה.
אני כבר לא רצויה.
בי כבר לא היה מוכן לגעת ככה יותר.
והזכרון האחרון שהוא השאיר לי מסקס איתו, זה משם, ביחד איתה.
אף פעם לא הבנתי למה הוא התעקש להשאיר את זה ככה, אני עדיין לא מבינה.
גם כשסיפרתי לו כמה זה מכאיב לי, שזה הזכרון האחרון שהוא משאיר לי מהאינטימיות הפיזית איתו,
גם כשביקשתי עוד פעם אחת של כזה ביחד, איתו לבד, הוא הצליח לארגן שזה לא יקרה.
והיה לו מאד קל להפיל את זה עליי...
אבל שנינו יודעים שכמו תמיד, זה הוא שמחליט ומבצע בדרך שלו.
שגם כש"כבר אין יותר שליטה", השליטה תמיד נשארת בידיים שלו,
גם אם נדמה לו (והוא בטוח) ששיחרר אותה.
שנה וחצי שאני שומעת ומדברת על החדר.
מכאב גדול.
לא מצליחה להפסיק לדמיין אותם שם.
רואה בראש תמונות מאד ברורות שלהם,
(ולא צריכה בשביל זה להציץ בתמונות שבתיקיות במחשב)
אפילו מרגישה.
בימים מסויימים, בשעות מסויימות.
לפני או תוך כדי או בדיעבד.
אז כבר שבועיים שאני מריחה את הביקור המחודש בחדר.
מכינה את עצמי נפשית.
לתיקון.
לגמילה.
לשבירה של התניה.
כי הגיע הזמן.
כי אני שונאת את זה שיש לכל מיני דברים כאלה, כוח כל כך עצום עליי.
שמשהו כזה כמו זיכרון של מקום, מחליש אותי כל כך.
וידעתי שזה עומד להיות אחר לגמרי...
עם ריחות וטעמים וצבעים וקולות חדשים, עם תחושות ומחשבות חדשות,
ובעיקר, עם אהבות חדשות.
הייתי אפילו זו שביררה את כל הפרטים ועשתה את התיאומים הראשוניים.
אבל איכשהו יצא ככה, שהפעם הראשונה שהרגשתי שוב את החדר, הייתה שוב כשאני לא בתמונה.
כשאני יודעת שדום שם, עם החדשה שלו.
וזו הייתה חוויה מעניינת, לשחרר שוב, לנשום את הקנאה שלי, את מעט הרכושנות שיש בי.
וכמו שהוא השכיל לעשות איתי ברגישות אין קץ, בהתחשבות ובעיקר באהבה, זה יצא מחוייך ומרוכך.
אחרי כמה ימים, קיבלתי חוויה מתקנת, כמו שהוא יודע לתת, עם שלושה אנשים מקסימים.
ובפעם הראשונה מאז גברים, הוכנסתי שוב לכלוב שננעל כשאני בתוכו...
(זה היה כדי לוודא שלא עושים בי דברים שאסור לעשות בי :)
והיה לזה את העומק שמרגש, אבל זה היה מלא בטוב.
חוויה מתקנת לטעם הרע שנשאר מהרבה חודשים של אובססיביות בלתי נשלטת במחשבות קשות.
ומאז, יש לי דיאלוג עם המקום הזה, ולשמחתי הדיאלוג הזה כבר קשור לעוד אנשים ולעוד טעמים ותחושות.
ואולי תם ולא נשלם.
* אני יודעת שחלקים מהפוסט הזה נקראים כבד.
אני קוראת ובעצמי חושבת שהיא (שכותבת, שזו אני) עדיין שם למטה.
אבל לא, אני במקום אחר לגמרי, חזרתי לחיים, חזרתי. ואני מברכת על המתנה שקיבלתי.
יש לי איתו עוד לא מעט סוגיות לא פתורות, ויש שם עדיין תחושות קשות (פחות כאב, בעיקר כעס ותסכול),
עד כמה שאני כבר מצליחה לשים אותו במקום אחר, הייתה תקופה שבשינה ובחלומות נכשלתי ביג-טיים.
אבל זה כבר לא משתלט על כל חלקה טובה בי, אני כבר מצליחה לגדר את זה (ואותו בי).
הרבה מאד בעזרתן של מס' שלוש וארבע, שיבורכו החברות/אחיות האלו.
אני קוראת שזה נשמע כבד, ומתלבטת אם לפרסם...
אבל החלטתי שאם אני כותבת את השורות האלה, אז זה מסביר ואותי (בתקווה) מנטרל את הכובד.
* הסטודיו המדהים של ראש השבט (מומלץ מומלץ מומלץ).