ראינו אחת את השני כבר לפני כמה שנים, מרחוק, עם מסננים, כי כל אחד מאיתנו היה במקום משלו.
ואני זוכרת שכבר אז הסתקרנתי, מרחוק...
אפילו החלפתי עליך כמה מילים עם חברה משותפת שלנו.
באותו הבוקר, ידעתי שזה אחד הימים הכי גורליים בחיים שלי.
לא ידעתי שגם אותו לילה יהיה כזה.
מסיבה. מועדון.
קולר חנק מקיף את הצוואר שלי, צמוד צמוד ונעול במנעול.
החלק המשוחרר משתלשל לו במורד החזה שלי, עובר דרך חריץ המחשוף שלי, עמוק פנימה לתוך השמלה.
אתה חג סביבי דקות ארוכות, משחרר מילים לאוזן שלי ונותן לידיים שלך דרור לטייל עליי.
מאד עדין אבל לגמרי חד משמעי.
אתה צייד ואני נלחמת בכל הכוח שלי שלא לתת לך לצוד אותי.
בכמה דקות של שיחה, כל הדברים הכי משמעותיים נאמרים ואני מאד זהירה.
אתה מצהיר בלי להתבלבל, שאתה מתכוון לגנוב אותי ומוסיף עוד כמה דברים שלא משאירים אותי אדישה.
(מתישהו אמרת לי, שמהרגע הראשון שראית אותי, משהו בך רצה שאהיה שלך).
אני מרגישה שהמלכודת נסגרת עליי ועושה את מה שצריך כדי לברוח.
בדיוק שבוע אחרי, במועדון השני, המשכנו מאותו מקום שהפסקנו.
כבר לא הייתי נעולה בקולר, כבר לא הייתי בקשר.
לא שאפשר לגנוב אותי, אבל כנראה שהיקום (ונספחיו) סידרו שהפאזל יורכב.
וזהו, אנחנו ביחד.
ויש פה את כל מה שיכולתי לחלום עליו.
קודם כל אותך.
איתן כמו סלע וזורם כמו מים, חד כמו המתכת וחופשי כמו אוויר.
ובין כל אלה, חם ומאיר כמו האש.
לא עבר כמעט זמן, אבל נראה שעברו שנים.
אנחנו בבית.
הילדים שלך ואתה ואני...
וזה מרגיש שבחודש אחד נולדה לי משפחה.
הרמוניה זו המילה שעולה לי כל הזמן.
הרמוניה שיש בה הכל.
גם חוסר וודאות וסימני שאלה שמתבהרים לאיטם, גם לבטים ונסיונות,
אבל הכל מאד טבעי וזורם, משתלב ונינוח, ושקט.
ובעיקר מאושרת.
זה שאתה כובש לבבות לא קטן, זה ברור.
זה שכבשת אותי ככה, זה לא מפתיע.
זה שאנחנו כאן, זה מצד אחד נראה לי הזוי... ומצד שני, זה פשוט זה.
השבוע נסעתי לדירה שלי ליומיים.
זה עדיין הרגיש הבית שלי, אבל כבר היה לי מוזר להיות שם.
אתמול, כשחזרתי אליך בערב, הבת שלך הייתה בחוג, הבן שלך במקלחת,
והיה לי רגע למשוך את המחשוף של החולצה ולהראות לך את זה:
החיוך שלך מילא אותי.
ואז השאלה שלך אם צילמתי את זה.
ואז ביקשת שאצלם ושזה יעלה לבלוג יחד עם הפוסט הראשון שלנו.
ולקח לי יום שלם לכתוב אותו, כי זה חלק מלהמציא את עצמי מחדש.
ואני מקווה שזה מוצא חן בעיניך...
כי זה בשבילך.
