זה מפתיע אותי כל פעם מחדש... הפארדוקסים.
שאני מבינה הכל ולא מבינה כלום.
שאני אוהבת את זה ורוצה את זה, אבל גם מפחדת מזה ולא רוצה את זה.
"זה".
זה יכול להיות כל מיני דברים.
זה יכול להיות הוראה מסויימת.
זו יכולה להיות הפעלת כוח מכאיבה.
זה יכול להיות איסור או הגבלה.
זה יכול להיות איזה ביטוי של ההיררכיה.
אני יודעת שבשורה התחתונה אני רוצה את זה ככה,
אבל יש רגעים בתוך זה, שאני מתנגדת.
וזה משהו חדש שלא היה קודם, שלא הכרתי בי.
תמיד הייתי לגמרי בקצוות, או מרדנית חסרת תקנה או מתמסרת וכנועה לחלוטין.
איתך זה נראה אחרת, ואני לומדת להכיר אותי מחדש.
כי ההיררכיה אתך ברורה לחלוטין, אתה TOP ואני BOTTOM,
אבל אנחנו גם זוג וחיים יחד ומנהלים בית...
שלא נדבר על זה שמבנה האישיות שלך הוא אחר ממה שהכרתי קודם.
וזה שאתה לא ממש סדיסט (רק בקטנה), לא מוריד במילימטר מהסמכות והעוצמה.
לא פעם כשדיברנו, אמרתי לך שאני לפעמים רוצה שתעשה לי או שתעביר אותי משהו שאני לא רוצה,
הבנתי שיכול להיות שזו הדרך של שני הצדדים לדעת שההיררכיה שמתקיימת היא אמיתית ולא משחק,
שזו הדרך לוודא שאין שליטה מלמטה.
ואני צריכה לדעת שגם אם אתה מתחשב... וטוב ומיטיב... ואוהב ורך ועדין... שאתה עדיין TOP.
ואין לי באמת מושג למה אני אני צריכה לדעת את זה, לא טרחתי לנתח (ואני גם לא רוצה).
אולי פעם התובנה תגיע מעצמה ואולי אני אבין את כל זה מכל הכיוונים,
בנתיים אני פשוט נותנת לי להיות מי שאני, ותודה לך - לנו להיות מי שאנחנו.
ומצידי שלא יהיו תגובות, ושיהיו פחות ופחות צפיות.
אני שמחה שאני כבר לא מהווה פה אטרקציה בלוגית וגם ככה אני עוד כאן בעיקר מכוח האינרציה...
ובין כה אני כותבת את זה לך.
מלא הרגעים הקטנים והגדולים שממלאים לנו את היום והלילה.
הנגיעות שמעבירות בי צמרמורות, גם אלה שהן הכי תמימות וחטופות בהתנהלות השגרתית בבית.
המילים שלך שמעיפות אותי, גם אם לא רואים את זה עליי.
המבטים שלך והצחוק והרצינות והכל.
ומותק...
את(ה) אצלי בלב !
