מיש

אני נמצאת היום באיזה מקום.
לא רוצה לכתוב עליו ממש, כי מילים יעשו לו עוול.
אבל, מהמקום שבו אני עכשיו, אני מסתכלת על המקומות האחרים שהייתי בהם.
מקומות שאני אוהבת וכאלה שלא.
מקומות שהזיכרון מעלה תחושות טובות וכאלה שהייתי אולי רוצה לשכוח.
כבר אין בי יותר חושך, כי האור מילא וממלא אותי כבר לחלוטין,
אבל הזיכרון של המקום ההוא, עוד שם.

בדיוק כפי שגם אז ידעתי שאני לא אובייקטיבית,
כך ברור לי, שגם היום אני לא רואה באובייקטיביות, לא את ההווה ולא את העבר,
אין לאף אחד מאיתנו את הפריבילגיה הזאת (גם לא לסוציופאטים הסכיזואידים שבינננו :)

אנחנו (הטיגריס ואני) מדברים לא מעט על ריגושים,
ואין ספק שהצבע והטעם והריח והתחושה שלהם היום, היא אחרת.
לא רוצה יותר את אלו של פעם. גם אם אפשר היה אותם שוב.
מעבר לחוויה אדירה ומוטרפת שתהיה לי לספר לנכדים (ואולי פעם להוציא לאור בספר),
הריגושים האלה בסופו של דבר, השאירו יותר צלקות, כעס וכאב מאשר יופי שמחה ואהבה.

היום אני מבינה שבחירה בהתמסרות טוטלית, היא טעות כשנמצאים במערכת יחסים ארעית.
אם יודעים בוודאות (מראש) שזה יגמר, אסור להיכנס לשם עד הסוף. לא באמת.
ואם זה לא עד הסוף, אז זה לא יכול להיות באמת.

היום אני יודעת שכשאני בוחרת לתת לו אותי, אני באמת באמת שלו.
כשאני מסתובבת בלילה ומרגישה את הגוף שלו לצידי במיטה,
כשאני מתעוררת והנשימות שלנו חולקות אויר משותף,
וכשהולכים לישון והאינטימיות מחלחלת לכל חלק בגוף וגם מסביב,
כשיש את החיבוקים והנשיקות והליטופים והמבטים והמחוות,
ויש את האחיזה, שלפעמים היא עוטפת ולפעמים היא מלווה,
שם יש התמסרות בטוחה.

היום אני יודעת שאם אני נופלת, יש מי שמחזיק, יש מי שמרים, יש מי שנשאר לשאת באחריות.

לקח לי זמן לקלוט באמת, שכשנתתי למישהו שלא התכוון להישאר שם לתמיד, "לקלף" אותי ולחשוף אותי עד העצם...
לקחתי סיכון שאסור היה (לנו) לקחת.
סיכון שהוא לא מחושב ולא מודע ולא חכם ולא נכון.
זה כמו להיכנס לניתוח מבלי לוודא שהמנתח מתכוון להישאר לתפור אח"כ,
מבלי לוודא שיש אח"כ תקופת אשפוז שמאפשרת החלמה לכמה זמן וטיפול שצריך...
ואנחנו יודעים מהחיים (ומבתי חולים ושיקום) שזה יכול להיות לתקופה לא מוגבלת.
זה כמו לשלוח הביתה אחרי ניתוח מישהו שהבטן שלו עדיין פתוחה, שיטפל בעצמו לבד בחוץ או שימצא את דרכו להחלים.

כשחושפים אדם במערומיו, כש"מקלפים" את שכבות האגו והמגננות, מגיעים למקומות מופלאים.
באמת. הייתי שם.
וזה ממכר.
לפעמים לשני הצדדים (לפעמים אפילו גם למי שמסביב).
אבל להישאר אח"כ ולהסתובב ככה בעולם, מקולפת וערומה מנטלית, מלאה בהתניות חיצוניות וריקה מבפנים...
לבד...
זה גיהנום שאני לא מאחלת לאף אחד או אחת.

לקח לי שנתיים שלמות לחזור לרצות לחיות.
שנתיים שבהן זו שהייתה שם לפני (מס' 4 היקרה) ואני, הנשמנו אחת את השניה.
כשהכרנו (היא ואני), היא רצתה למות, נטושה ו"מקולפת" וריקה ומאוכזבת ואבודה.
אני הייתי כמה שניות לפני הנפילה לאותה תהום.
ואז היינו שם יחד, כשמישהי חדשה כבר הייתה במקום שבו שתינו היינו קודם (אם מילאה את המקום או לא, רק הוא יודע).
לנו לא הייתה ברירה, אלא להיות שם אחת בשביל השניה, אנחנו היחידות שידענו את שברון הלב לעומקו.
רק שתינו הבנו את החושך האיום הזה, את הדיכאון האמיתי, את הרצון למות, הצורך להיעלם, לחדול.
בהתחלה אני הייתי יותר בשבילה, כי אני עוד הייתי (בערך) עטופה בו.
והיא התחילה להחלים.
לא הבנתי איך היא מצליחה לשתוק (מולו), איך היא מסוגלת להתרחק, להתנתק, לנטרל תחושות וזיכרונות (לא באמת).
דיברנו על זה שעות וימים ושבועות וחודשים.
חפרנו וטחנו והקאנו ובכיתי והקשבנו עוד ועוד.
ולא הבנתי.
אח"כ אני קרסתי לגמרי והיא זו שהחזיקה.
והקשיבה.
והכילה.
היא הבריאה לפניי (אבל היה לה ותק של שנה בחושך) ולא הבנתי איך היא מצליחה לחזור לחיות.
ועדיין לא הבנתי איך היא מסוגלת לשתוק, איך זה שהיא לא רוצה להקיא עליו את כל מה שעדיין היה שם (והיה).
עד שהגעתי לזה בעצמי.
עד שהגיע הרגע שבו הייתי כל כך מאוכזבת וכל כך ריקה וידעתי שמרוב שיש לי מה לומר, אין לי דבר לומר.
עד שנגעתי בנקודה, שהבנתי שאני רוצה לשתוק מולו, כי אין יותר טעם. אין מול מי.

שנתיים של חושך מוחלט, של מוות בנשמה ותקוה למוות בגוף.
שנתיים של געגוע לשמחת חיים והפקה של שמחה מזויפת.
לא חיכיתי לנס שיקרה, המשכתי לעשות את מה שצריך, גם אם באופן טכני ורובוטי בלבד.
השלמתי עם זה שזה מה שיש ועם זה אני ממשיכה.
והמשכתי.
בלי חשק ובלי חיות.

ואז קרה נס.
טיגריס.
שהחזיר לי את הרצון לחיות.
בדיוק שנתיים אחרי.          (אני פתאום קולטת שעל היום)
לקח לי כמה שבועות להבין שזה אמיתי ולתת לאור לחלחל פנימה.
הוא לא נתן שזה יתפספס.
ואז לתת לאהבה שלו להיכנס אליי ולמשמעות לחזור,
ולתת לאהבה שבי לצאת.
ולחזור לחיים.
ולהתמסר.
גן עדן.

הפוסט הזה התחיל להיכתב בראש שלי, כשהייתי ברכב לפני שעתיים בדרכי חזרה אחרי שהבאתי את הילדים (שלו במקור) לבי"ס.
נכנסתי הביתה טיפה אחרי שמונה ושלחתי לו הודעה של:
יום מקסים לך בעלי אהובי
(בתוספת שני לבבות ורודים קטנים)
והוא החזיר לי:
גם לך אהובתי המופלאה
(איזה כיף לי, הא ?)
התכוונתי להמשיך בענייני הבית-בוקר שלי ולא הצלחתי להתפנות לעשות כלום, מלבד להתחיל להעביר את המילים לכתב.
התחלתי להקליד אותן והן התגבשו למשפטים ולפסקאות וכמו שבדר"כ אצלי, אין פה עריכה, כמו שזה עכשיו, ככה זה יצא ממני.

זה היה כמה דקות לפני עשר, שהגעתי למילים האחרונות "גן עדן" ואז קיבלתי ממנו הודעה.
ביקש שאארגן כמה דברים לוגיסטיים לתכניות המשפחתיות של אחה"צ.
ואז אחרי כמה לבבות (ממנו) ובדיחה (ממני), זה הגיע:

החיבוק הארוך איתך הבוקר לפני שיצאתי מהמיטה היה רגע של גן עדן. הייתי מוכן להישאר בו לתמיד.
הרגשתי מכורבל ומוכל

ועניתי לו:
זה מעניין... סיימתי לכתוב עכשיו פוסט.
והוא מסתיים בגן עדן שאני חיה בו.
מדהים לי פה. איתך. בבית הזה. במשפחה הזאת. שלך.

ואז הגיעו מלא אייקונים של פרחים והוספתי בהודעה:
"פוסט" שלא יפורסם עד שתאשר כמובן (אם תאשר).
וגם:
א ו ה ב ת
(עם שני לבבות סגולים שעוטפים את המילה משני הכיוונים).

ועכשיו אני יכולה להתחיל את הבוקר !

* תוספת של שעה אחרי:

שלחתי את זה במייל למס' 4, לקרוא ולאשר את הפרסום של החלקים שבהם אני כותבת עליה ואותה.
אחרי שחיכיתי מלא (עניין של שתי דקות) ונדנדתי לה שתתקשר כבר, היא הייתה על הקו:
"מהמם מהמם מהמם"
ואז אמרה שהיא חושבת שזו סגירת מעגל מצוינת.
ואז היא התגלגלה מצחוק בצד השני של הקו ושאלה אם אני יודעת למה.
עניתי לה שכן והיא אמרה (כמו שחשבתי), שזה המשפט של "חפרנו וטחנו והקאנו ובכיתי והקשבנו ועוד ועוד."
ואז היא הוסיפה (תוך כדי צחוק מתגלגל) שנראה לה שאם הוא יקרא את זה, גם הוא יצחק. והסכמתי איתה.
ואז דיברנו עוד ממש טיפה ושאלתי אותה אם זה לא חד מידי והיא (כמוני) חשבה שלא.
כמוני, גם היא חושבת שהגיע הזמן להגיד את הדברים האלה, ומי שיראו אותם - יראו, ומה שיבינו מהם - יבינו,
שאם אפילו מישהי אחת בעולם (או בכלוב), לא תעבור את מה שאנחנו עברנו, כי איזה מסר מסוים עבר, זה היה שווה פרסום.

וזהו, עכשיו אני באמת מתפנה לעניינים האחרים והלא פחות חשובים !