שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

מיש

החיים שלי הם לונה פארק אחד מתמשך, רכבות שדים, רכבות הרים, מבוכים, קרוסלות, גלגל ענק. הכל מהכל.

הבלוג הזה נפתח ב2010, עבור הבעלים הראשון שלי... ש"קרא, למד ונהנה".
זכיתי לחוות איתו את גן העדן של ההתמסרות המוחלטת.
הוא לקח אותי למסע מרתק (ואולי מופרע) של פעם בחיים, כזה שמשאיר חותם, לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לשנות צורה, נגעתי בקרקעית של התהום, וזה כאב יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי (והיו).

אחריו (בסוף 2011) נכנס לחיים שלי, זה שהיה הצעד הראשון, כדי להחזיר אותי לחיים.
בחוכמה ורגישות הוא ידע לא לבקש בעלות, אלא להיות "בעל הבית", והיה ברור לשנינו, שאנחנו זה לכל החיים.

ואז, למרות שהייתי עדיין שבורה וסקפטית, נשאבתי קריטית והתמסרתי שוב.
באהבה גדולה. לאיש מקסים. אחד המטורפים והשווים.
היה נדמה שגם שם ישבר לי הלב, אבל הפעם, לשמחתי, הצלחנו לעבור מהיררכיה לחברות.

ואז היה קצרצר, מקסים, שבקושי הספקנו לטעום, אבל יצא, שהיה קרש הקפיצה...
לאיש שהוא חלק מחיי בתשע השנים האחרונות, ובצורות המיוחדת שלנו, צפוי להשאר לעוד שנים רבות.
לזה שבסוף 2012, הכריז שיגנוב אותי ואני אהיה שלו, ואם נתאהב, תוך שנה אהיה בהריון ממנו! (זה קרה הרבה קודם!)
זה האיש שיצר איתי חיים! שהיה מעליי, לצידי, לפעמים מתחתיי, מאחורי, ומלפני.

הבלוג חוזר לאוויר בהדרגה, אחרי שהיה בהפסקת פרסומות מאולצת.
וחוזר עם הרוח שנושבת בי היום, רוח של שינוי קוסמי, ביקום ובתוך כל אחד/ת מאיתנו.

מוזמנים להגיב, לכתוב לי לפרטי, לשאול ולשתף...
אבל לא לצפות לקשרים, אני ונילית, לא פנויה ולא מעוניינת.
אבל אוהבת!
לפני 13 שנים. יום שלישי, 30 ביולי 2013 בשעה 15:07

 

אני רוצה לכתוב כמה שאתה מדהים...
ואיזה סקס מטריף יש לי איתך (גם הונילי וגם זה שלא).

אני רוצה לכתוב על זה שאתה כזה חתיך ויפה בעיני (ולא רק).
ועל זה שאני יכולה להסתכל עליך בלי סוף, כשאתה ער וגם כשאתה ישן.

אני רוצה לכתוב על זה שאני מכורה למגע איתך.
על זה שכשאתה נוגע בי, גם מגע "שיגרתי" כזה במטבח או במעלית או בכל מקום אחר...
עוברים בי זרמים מלמטה למעלה ולמטה ולצדדים, ואני עפה.
על זה שאני כמהה שתיגע בי גם מגע ממוקד, שתעשה בי ושתעשה לי ושתעשה איתי.
על זה שאני רק רוצה לגעת בך כל הזמן, להריח אותך, לנשום אותך, להתחכך בך, להשתפשף עליך.

אני רוצה לכתוב על זה, שאני מוצאת שדברים שהיו עבורי טאבו בלרצות אותם (כי לא היו טאבו בפועל),
פתאום אני מוצאת אותם רצויים.
על זה שאתה גורם לי להיות חרמנית ומיוחמת בלי סוף וגם להנות מזה...
על זה שאתה גורם לי לרצות שתכאיב לי ולבקש את זה (כמה התעקשתי בעבר שאני לא מזוכיסטית...?)
על זה שאתה גורם לי לההתחבר ולהיות דברים שבעבר הרתיעו וביישו ולא העזתי לדמיין אותי בהם.

אני רוצה לכתוב על הנס הזה שקרה לי משום מקום, שגנבת אותי,
ועל זה שהזוגיות שלנו (והמישפחתיות) זה כזה דבר מופלא.

 

 

אבל כל הזמן לא נעים לי להשוויץ...
משום מה היה לי הרבה יותר נוח לכתוב על דברים נפלאים, כשהם היו כאילו חלק מה"סרט",
משהו עוצר אותי מלכתוב על זה כשזה חלק מהמציאות היומיומית (הכל כך מדהימה).

אולי אני מפחדת שזה יגרום לאנשים שיקראו תחושות לא מסוימות,
של קנאה או חוסר אמון או התנשאות או משהו אחר...

ואולי אני מפחדת מעין הרע (לא שאני מאמינה בזה).

מצד שני, שיתפתי לאורך זמן בצד האפל ובלמטה, שזה רק פייר לשתף גם באור ובלמעלה.
ובכלל, אולי מישהי (או מישהו) יקבל מזה חיזוק שניסים יכולים לקרות.

 

אם רק היה אפשר לשכפל אותו...
ושכולן יוכלו להנות מכזה אחד בחיים שלהן,
הייתי עושה את זה !

לפרסום זה יש תגובות, הרשמ/י או התחבר/י כדי לקרוא ולהוסיף תגובות.

הרשמ/י התחבר/י