יצאת לפגוש אותה.
אחת מאותן חברות שלך.
חברויות מסוג מסוים שכבר למדתי להכיר ולהבין אצלך.
מה הן כן ומה הן לא.
איזה וכמה מקום יש להן.
איך (ואם בכלל) יש להן קשר אליי ולמקום שלי.
לפני שיצאת היה לנו זמן התפנקות במיטה...
ובגלל שהילדים בבית ובטווח תשומי, אז ההימצאות שלי במיטה הייתה הפעם ללא איבזור.
כשהזרמים עברו ביננו, במגע ובמבט ובקול ובנשיקה (לפחות אני הרגשתי אותם),
עברה בי גם הצמרמורת.
אנחנו מדברים על הפגישה שאליה עוד מעט תצא.
מה יהיה שם אולי ומה לא שם (כנראה).
אתה מבטיח דברים כדי לתת לי וודאות...
אפילו שבחוזה ההיררכי שלנו, אתה לא חייב להבטיח וגם לא לתת לי וודאות.
(ועוד מעט אני אחזור לעניין הזה.)
בדרך חזרה מהמועדון בארבע ומשהו לפנות בוקר בשבת, עם הטרמפיסטית הלא שיכורה במושב האחורי,
דיברנו על קנאות ורכושנות ועל זה שהן בהחלט יכולות להתקיים גם אצל נשלטת / שפחה / כלבה...
(בדיוק כפי שהן קיימות גם אצל חלק מבעה"ח האמיתיים גנטית).
ועל זה שאני יודעת שיש בי אותן, גם אם לא רוצה שיהיו,
ואתה אמרת שאתה לא לגמרי מבין איך זה הולך יחד, אבל מקבל שזה קיים.
ואז שאלתי אותך האם זה לא קצת מחמיא, אפילו לא טיפונת, שיש את זה ?
כי אם הן לא יהיו, תיווצר איזו מן תחושה של אדישות ושל חיים ליד ?
ואמרת שלא.
והוספת שבך אין אותן.
אתה לא מקנא לי ולא רכושני עליי (למרות שאני שלך, מאוהבת בך עד כלות ורכוש שלך מבחינתי).
ואני הצקתי לך בשאלות ותהיתי:
נניח שאני עכשיו מבלה עם גבר אחר, איך ייתכן שלא יהיה לך אכפת, אם בדיוק עכשיו אתה רוצה להיות איתי ?
ואז ענית שברור שזה צריך לא להפריע, והתגלו סייגים ב"לא רכושני" ( :
בימים האחרונים זה מעסיק אותי הרבה, כי אני לא אוהבת את החלקים האלה שבי.
ואפילו הפעלתי על עצמי תהליך של לעבוד על זה, לאמן את עצמי לשחרר, להשלים עם הספייס שלך.
כשסיפרתי לך את זה כשהיינו מכורבלים במיטה אתמול בלילה,
היית מאד ברור (מה שמחרמן אותי באופן אוטומטי) ואמרת שאני לא רשאית לאמן את עצמי על דברים כאלה,
שאם אתה תרצה שזה יהיה על סדר היום וישתנה, אתה תדאג לזה שזה יהיה.
שזה לא המקום שלי לשנות את עצמי, כי אתה רוצה אותי בדיוק ככה (עד שתרצה אותי אחרת).
ואז גם אמרת משהו על זה שאתה מבין שהקנאות והרכושנות שהם חלק ממני,
הם חלק אינטגרלי מהביטוי לאהבה ולכמיהה שלי אליך.
(והו כמה שצדקת)
אני רוצה להסביר את הקנאות והרכושנית שלי (הסבר שאתה כבר מכיר, אבל למען צופינו במדינות ערב)
זה לא בא ממקום של "אתה שלי" (כי אתה לא) (לפחות לא מבחינתי)
זה בא מזה שאני רגילה להיות בקשרים שהזמן ביחד הוא כל כך מוגבל
וכל רגע שמוקדש למ(י)שהו(י) אחר(ת), בא על חשבון זמן שהיה (אולי) יכול להיות במחיצתי.
עכשיו אתה...
זה סיפור אחר לגמרי !
כבר לא קשר שבו אני מקבלת מהפרטנר פירורים ושאריות של זמן ותשומת לב.
אנחנו חיים יחד ומבלים המון ביחד. המון. המון. באמת המון !
אז למה אני עדיין ככה ?
א. אולי כי אני מרגישה שאנחנו עדיין בתקופת ירח הדבש.
ב. אולי שריטות שנשארו מכל השנים והקשרים והגברים, פשוט השאירו רגישות בלתי נשלטת.
ג. אולי כי אני בכל זאת (גם קצת) שתלטנית בנשמה.
ד. בטוח שבגלל שאתה פשוט כזה יצור מדהים, שאני לא באמת שובעת מלהיות איתך.
עכשיו נקודה נוספת...
ואני חוזרת לעניין הוודאות.
אמרתי לך קודם (כשהתארגנת לצאת), שהקשר איתך הוא הקשר הוודאי ביותר שהכרתי,
משהו ברמה של וודאות, כמו הידיעה שאמא שלי תמיד תהיה שם, שנטישה היא לא אופציה.
אני מצליחה במהלך החודשים לעכל את המחוייבות שלך ואת מי שאתה כבן זוג, ולחוש ביטחון מוחלט.
ואיתך יש את זה.
את הקרקע הכי בטוחה שלא ידעתי שבכלל קיימת.
אתה יודע לתת אותה.
אתה נותן אותה.
אז מהמקום הזה, אני רגועה כשאתה עכשיו שם איתה.
עושה מה שעושה (אם עושה).
מדבר על מה שמדבר (אם מדבר).
מראה את מה שמראה (אם עדיין לא הראית).
חושב עליי או לא.
בשניות האחרונות לפני שיצאת,
כשקראת לי לחדר כדי להכין את עצמי ליציאה שלך,
וכשעשיתי את זה מולך וראיתי את החיוך הטיגריסי הזה,
ידעתי שגם בלי זה הייתי לגמרי בסדר ורגועה.
המקום שלי איתך ואצלך כל כך בטוח.
המקום שלך אצלי כל כך מוחלט.
קשרנו את החיים שלנו יחד וזה יתהדק עוד כמה שרק נוכל להכיל.
אז לא רק יכול להיות...
זה אמיתי !!!
* יצאה לי כתיבה שנראית לי מאד "ראש", פחות ריגשית ויותר שכלית (נו שוין, לא חסרה לך רגשנות ממני).
* ותודה על הלילות האחרונים... זה מחבר אותי למקום בצורה כל כך חזקה (תרתי משמע).