מיש

זה פורסם באיזה בלוג באפריל 2011:

בעקבות התוצאה החיובית של ההצעה הקודמת, הנה אחת נוספת.

הפעם, טיול בחו"ל, שיהיה רגיל לחלוטין, כולל כל האטרקציות, המוזיאונים, המסעדות, ושאר הדברים המוזרים שעושים רק בחו"ל כמו לנסוע בתחבורה ציבורית ולהאכיל יונים.

ההבדל היחיד הוא שבמהלך הטיול תהיי סלייב מן המניין. זה אומר בלי רצון חופשי, בלי לחשוב על הנוחות שלך, ולהיות מוכנה לעמוד לשירותי ולשימושי כשאראה לנכון. אוכל, שתייה, לבוש, אבזור, שינה, הליכה, דיבור, טלפונים והתנהגות באופן כללי, יהיו כולם תחת שליטתי.

אין לי יעד או תאריכים סגורים בראש, נחשוב על זה יחד. הכיוון הוא 3-4 ימים באיזו עיר באירופה [אם לא אירופה, אז ספרד], אחריהם את משוחררת, ואני אמשיך לטייל לבד.


אם זה נשמע לך מעניין, צרי איתי קשר בהודעה פרטית או במייל ל(צונזר)בג'ימייל. אם אחרי פגישת הכרות נחליט שזה מתאים, נקבע יחד תאריך ויעד, וזו תהיה ההחלטה האחרונה שתקבלי.
למעט כרטיס טיסה, שאותו כל אחד יקנה בנפרד, כל שאר הוצאות הטיול עלי.

______________________________________________________________________

עניתי.

בחודש הבא כבר היינו בטרמינל.

וזה שלי:

מה שצבוע באדום זה מה שנכתב ביומן באמסטרדם והוקלד כמו שהוא.

את מה שצבוע בשחור, כתבתי בארץ הכל מחדש, כולל עריכות ותוספות ותיקונים.

היום הראשון - 23/5/11 – יום ב' בבוקר – כותבת בטיסה לאמסטרדם.

אמרתי שמפחיד אותי הרגע של ההיפוך, אבל אולי מה שבעיקר מפחיד אותי, זה איך שאני מגיבה לרגע הזה.
נתב"ג - עוברים את הבידוק והצ'ק-אין, את ביקורת הדרכונים וחוצים את איזור הדיוטי-פרי.
"תישארי צמודה אליי"
ואז רציתי עצירה של פיפי (בדרך ל-gate) ו-"עוד לא".

מגיעים לקצה המעבר ובמקום לפנות ימינה ל- gate שלנו, הוא מושך אותי שמאלה לאזור פחות הומה.
"שבי" ואז "יש לי שני דברים בשבילך". מורה לי לרדת לברכיים, מולו.
מוציא מהתיק שלו את הקולר השחור, זה שהוא קנה כשהייתי איתו בחמד...
אומר: "זה מוכר לך". מלביש לי אותו על הצוואר, סוגר ונועל.
ואז מתקרבים פעם ראשונה, אני מקבלת לטיפה.
הסיטואציה משלימה את הסוויץ' בשבילי - עכשיו כלבה.
אני מרגישה שברגע אחד זה קורה, מלמעלה עד למטה - ההוויה שלי משתנה.
ואז הדבר השני - זה ! (המחברת) והיא ! (צונזר).
...שאין לי מושג מה המקום שלה, מה היא יודעת, איך היא קשורה.
אבל יש בי חלק שנורא רוצה לאהוב אותה.
אני לא יודעת אם היא "אחות", אולי יש תחושה שרק לכמה רגעים. כי אני פה לכמה רגעים.

הוא נותן לי מחברת (או סוג של פנקס גדול מושקע) ואומר שזה מתנה מ(צונזר).
בפנים יש גם פתק ממנה, שאני אקרא רק אח"כ.

פאוזה משם. מהמקום שלי שם. מהכאב שלנו.
כאב לי לראות את הכאב שלך היום, את הקושי. אבל כאב לי גם שרציתי שהוא יהיה... שיצא ממני כזה רוע.
אני רוצה להיות רק טובה אליך - לא מגיע לך אחרת. סליחה.

 חזרה לטרמינל: "במחברת הזאת את תכתבי במהלך הטיול, יומן".

* למי אני כותבת ? התחלתי נייטרלי, אבל זה גלש למקום שאני רגילה.
אני לא יודעת לכתוב אחרת, למישהו אחר - מלבדך...

ושוב, אני צריכה למצוא דרכים לבטא את מה שאני רוצה בקול, בלי מילים. ושוב אני נאלמת.

זה היה המקום שבו הרגשתי לראשונה (וזה היה איתך) שאני לא מצליחה לשלוט בעצמי, שאני נותנת לעצמי הוראה והגוף שלי לא מצליח לציית.

הסבר: הוא נתן לי עוד כלל, מעכשיו כל דבר שאני רוצה, אני צריכה לבקש, בקול אבל בלי מילים. כמה שזה קשה לי, הרבה יותר קשה ממה שהיה איתך (כי איתך רציתי בכל מאודי).

אני צריכה למצוא דרך לבטא את עצמי ואת מה שאני רוצה, ולקוות שהוא יבין, או להמשיך לנסות להסביר עד שהוא באמת מבין. ואני צריכה להיות יצירתית ולהמציא את הקול הייחודי לכל בקשה... משהו נפרד לפיפי, לשתות, לאכול, לישון.

עברנו בgate כשאני כבר עם הקולר עליי, עם המנעול בקדמתו.
התחושה בינינו פתאום אחרת, יש היררכיה וגם מעברים חדים בין קירבה לריחוק.
אנחנו עדיין בישראל, סביבנו ישראלים, ואף אחד לא מסתכל (אני מופתעת מזה).

כבר ישבנו במטוס, ואז אמרו ברמקול, שיש עיכוב ושכל ההמראות בהמתנה לנחיתת חירום של מטוס שנתקל בקשיים באוויר.
במונית בדרך לנתב"ג, נהג המונית ואני, שמנו לב לעשרות ניידות מכל הסוגים (אמבולנסים, כיבוי אש, משטרה). חשבנו שזה תרגיל, כי השדה לא נסגר וכל הניידות פנו לטרמינל הישן. עכשיו הבנו שזה לא היה תרגיל, אלא מקרה חירום אמיתי.

אחרי עשרים דקות בערך המראנו.

בטיסה הוא מוותר על האוכל בשביל שנינו (לא אוהב אוכל של טיסות) ולא שואל אותי בכלל אם אני רוצה.
אני מתחילה להבין שלפחדים שלי - היה ויש מקום.

אחרי שאני מתפתלת לא מעט, אני מוצאת דרך לבקש ללכת לשירותים והוא מאשר.

אני לומדת מהשנייה הראשונה, להעריך את הדקות האלו של החופש, שאני לא תחת עינו הפקוחה.
זה מוזר שאני כאן מבחירה, וגם מתרגשת, אבל מפחדת ולא בטוחה שטוב לי.

נחתנו, עברנו את כל הבידוקים, נוסעים ברכבת ואח"כ בחשמלית למרכז העיר.
עוד כמה מאות מטרים של הליכה (כי ירדנו בתחנה אחת מוקדם מידי) והגענו למלון.

(כותבת ביום ב' בערב בחדר) 

לא אוהבת לבקש כל הזמן.
לא אוהבת להיות נודניק.
לא אוהבת להיכנס למיליון חישובים, של עד כמה זה דחוף כדי להפריע...
אני יודעת שזה בדיוק העניין, אבל אני מרגישה עול.

מגיעים  למלון. נכנסים לחדר:
מים בקערית.
אזיקי עור שחורים ננעלים על הידיים.
אני ממשיכה להיות רטובה ומתביישת מזה.

• "המיטה והכיסאות בחדר מחוץ לתחום עד להודעה חדשה"
• "הדלת למקלחת ולשירותים, נשארת תמיד פתוחה"
• "שיער פזור. תמיד"

מוסרת ארנק ודרכון ומחשב, מקבלת 20 יורו לחירום.                                                          
כל שאר הדברים ננעלים בכספת - רק הוא יודע את הקוד.

יוצאים לטייל בעיר. אסור לי לעבור אותו, הוא תמיד צריך להיות לפניי.

התחלנו את הטיול מנקודת הציון הראשונה שהוא סימן לו על המפה, שוק שקיים רק בימי שני.
אני מוצאת לו שם תיק (של הצבא השוויצרי או שקר כלשהו) והוא קונה.
אח"כ אנחנו מתיישבים באיזה בית קפה לאכול.

כיף לטייל איתו, מדברים וצוחקים וקליל.
אבל דברים שאני מתורגלת איתך, קשה לי לעשות איתו: לקרוא למלצרית, לבקש כל דבר, פיפי ומקלחת בדלת פתוחה.

*דווקא לשבת על הרצפה, גם בחוץ, זה מרגיש בסדר.

אחה"צ בחזרה בחדר (חזרנו "לנוח").

הוא שולח אותי להתקלח ראשונה ו"לצאת לבושה".

כשאני יוצאת מהמקלחת, מתבקשת להישאר במקומי על השטיח (תוך כדי שאני מתמרחת בקרם גוף) והוא נכנס למקלחת.

כשהוא יוצא, אני ננעלת חזרה בקולר ובאזיקים והנה מה שחרדתי ממנו, קורה:                  
תרגולי תנוחות, ליקוק כפות הרגליים והידיים שלו (כל פעם כשצמודות לפנים שלי), מציצה.

מה הבטן אומרת ? אני בסדר ? לעצור ?                                                                                
אני חושבת שבינתיים אני בסדר, אז למה הבכי משתלט עליי ?                                                   
זה לא כמו שם. זה לא כמו שם.  זה לא כמו שם. זה לא כמו שם.

הוא מקשיב ועוצר ומרגיע. אני מקבלת אפשרות לבחור להמשיך. לא באמת, אבל סוג של.                          

מה הבטן אומרת ? אני בסדר ?                                                                

מישהי אחרת בטח הייתה צוהלת על הזכות. מישהי בטח הייתה מאושרת במקומי, כמו שאני כמהה לעשות את זה איתך.
יחי ההבדל הקטן - כשהלב מאוהב, כשההתמסרות היא מכל הלב, לבעלים.            
                                                                                                   

אם אני אבחר בזה, האקט הפיזי יהיה יותר קל,  מתבקש. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי משום בחינה. גם כי זה הכל מוגבל לחוויה, לכמה ימים, לא מוסרים לב לכמה ימים. וגם כי אני שלך, בעיקר כי אני שלך. ולא באמת מסרת אותי הלאה.

ממשיכים, בכי, שיחה, הולכים לישון. "את בסדר" (הוא יותר מבסדר, אני כמעט לא מצליחה  להאמין).

מקבלת שמיכה וכרית, הוא על המיטה, אני נשכבת למרגלותיה ורואה שהוא מתפלא שאני בוחרת בשמיכה כדי להתכסות ולא כדי לשכב עליה. מקבלת הוראה לכתוב ביומן. כותבת.  

כותבת אחרי שינה.

הצלחתי מתישהו להירדם.

יש רגעים שהוא מלטף עם היד או שולח רגל. אני נראית אדישה לזה, אבל זה משמח אותי.
אני מודה לו בלב שלי, על זה שהוא עושה את זה.
הצלילים של המנעולים והטבעות שוב מוזרים לי... לישון עם קולר ורצועה שוב מוזר לי.       
התרגלתי להגיד הכל, לפתוח הכל. זה לא תמיד טוב. עכשיו זה לא טוב.

אני זוכרת שהתחלתי לכתוב ואז הוא קם והלך לשירותים. כתבתי את המשפט הזה:
(יש בחדר הזה המון נקודות לקשור אליהן). ואז הוא קרא לי אליו לשירותים.
ביקש שארד על הברכיים והורה לי ללקק את הטיפה האחרונה של שתן שהייתה על הזין שלו...

זה מגדיר יותר חזק את המקום שלי שם... סלייב.

בערב אנחנו קמים, מתארגנים ויוצאים לעיר.                                                                    

הולכים הרבה, מטיילים, ובאיזה שלב, כשהיינו בהליכה ברחוב, נפתחה שיחה על מה שקרה אחה"צ בחדר, על הנושא האוראלי, על "אדון מנוסה" ועל זה שכבר כמה ימים שאני רוצה להעלות את זה ולא יצא.                                                                                              
הוא שאל איך באמת זה לא עלה קודם, ועניתי לו שעם כל תהפוכות הבטן שלי, וזה שהוא מיהר לסיים את השיחה כשארזתי מולו במצלמה, זה התפספס.                                       
אמרתי לו שהיה לי ברור שמרגע שאמרתי שיש לי כמה רגישויות להעלות מולו, והוא אמר שיהיה לנו בטיסה הרבה זמן לדבר, אז הוא זה שייזום מתישהו את השיחה על זה...

הוא אמר שהוא לא כועס, אבל שהוא מרגיש מרוחק ולא יודע כרגע איך להתייחס ומה לעשות עם המידע הזה. אני חושבת ששאלתי אותו אם להניח לו ולא לדבר איתו, ונדמה לי שהוא ענה שכן. אני זוכרת שהמשכנו ללכת בשקט.

מחפשים מקום לאכול בו ארוחת ערב ואני שמה לב למסעדה "קינג מנדרינית", זה נראה לי נחמד שנשב במקום שקוראים לו קינג, מה גם שיש שם ברווזים מעושנים שמוצגים בחלון ראווה וזה נראה מעולה.                                                                                                          
נכנסים, מחכים קצת ומתיישבים לאכול. הכל די כרגיל, כמו שני חברים, רק שאחת מתנהגת יפה...

בלילה חוזרים לחדר, מתארגנים לשינה ואז אני מקבלת זמן מחשב.                              
פותחת ורואה הודעה ממך: 

מאת      גברים 
נושא     תגובה ל:אני סוגרת ויוצאת...
תאריך   00:33 24/05/11 

לילה טוב ילדונת.

אני מחכה לסימן חיים כדי שאוכל לבטל את הטיסה שאני עוד מעט מזמין (:

}{

מאת     מישלו 
נושא     לילה טוב מס' 1
תאריך   01:25 24/05/11

הנה סימן חיים. אני בסדר.

חזרנו עכשיו מארוחת ערב והרבה הרבה הליכה.

אני כותבת במחברת את מה שעובר עליי ואני מקווה להקליד את הכל (אולי מחר) ושאוכל לשלוח לך.

ביקשתי לשלוח הודעה בערב לפני שיצאנו, וקיבלתי סירוב, ושיתאפשר לי כשנחזור.

החלטתי לא להתעקש על זה. אז הנה עכשיו התחברתי לדרוא את ההודעה שלך, ולשלוח אחת ממני.

תודה על ההודעה ממך, זה עושה לי המון... אתה עושה לי המון...

אוהבת,

שלך תמיד,

}{ 

לילה ראשון... הולכים לישון, אני על השטיח.

כבר כשיצאתי מחדר המקלחת, שמתי לב, שליד הכרית שלי (שעל השטיח) מחוברת לצינור של ההסקה, שרשרת לולאות ברזל, ונזכרתי במשפט שכתבתי קודם: "יש בחדר הזה המון נקודות לקשור אליהן".                                                                                                 

נשכבתי על שמיכה אחת והתכסיתי בשנייה, והוא חיבר את השרשרת לקולר שלי.

"לילה טוב".

_______________________________________________________________

 סוף היום הראשון והחלק הראשון.