מיש

מה שצבוע באדום זה מה שנכתב ביומן באמסטרדם והוקלד כמו שהוא.

את מה שצבוע בשחור, כתבתי בארץ הכל מחדש, כולל עריכות ותוספות ותיקונים.

היום השני - 24/5/11 - יום ג' - רבע לעשר בבוקר

בבוקר הוא מחליט שקמים.                                                                                       
משחרר את השרשרת מהקולר, מוריד ממני את הקולר.                                                            
שולח אותי להתקלח קודם ואחרי שאני בוחרת בגדים ומקבלת עליהם אישור, אני נכנסת.
כשאני יוצאת מהמקלחת, הוא יושב על המיטה, קורא לי אליו, ומסמן לי לרדת על הברכיים.
שם עליי בחזרה את הקולר ונועל, מלביש על הידיים שלי את אזיקי העור ונועל גם אותם.

יצאנו מהחדר והגענו לתחנת tram ונזכרתי ששכחתי את המחברת בחדר מתחת למיטה,           
אז הוא שלח אותי לחדר בחזרה כדי להביא אותה והוא מחכה לי בבית קפה !

אני נזכרת עכשיו, שכשחזרתי, התיישבתי בכסא לידו והתחלתי לדבר איתו, כאילו שאני מישהי אחרת.
אמרתי לו שזה צירוף מקרים מקסים, שאני פוגשת אותו בלב אמסטרדם ושאלתי עם מי הוא מטייל.
ריכלנו קצת על אותה הזויה שמלווה אותו בטיול, ואמרתי לו שחבל שהוא לא תיאם איתי, כי אולי היינו נוסעים יחד
(ואותי הוא כבר מכיר שנים, אז יש לי כאן קדימות...).

(ביקרנו בגנים הבוטניים, היה שם איזה רגע שהתקדמתי לפניו, אז הוא חיבר את הרצועה והוביל אותי ככה.
זה היה לי קשה. אני מעדיפה בלי.
אח"כ יצאנו משם, התיישבנו לאכול באיזה מקום ב- Rembrandt plein ודיברנו).

הייתה שיחה ערה ואז עשיתי לו משהו שנראה כמו "קילר" אבל באמת התכוונתי שהוא צודק.
זה היה נראה לו שאני "משתיקה", אז קיבלתי הוראה לשתוק עד להודעה חדשה.

היו לי כל מיני דברים להגיד, אבל בעיקר בשבילו, לטובתו.
חוץ מהמנעול (העתיק שראינו באחת החנויות), שהייתי רוצה לבקש לקנות לעצמי (המנעול הכבד).

מתישהו הוצאתי את הפנקס והתחלתי לכתוב פתקים:

אני:  כדאי לך למדוד את שניהם (על הנעל שהוא מדד, ובסוף גם קנה)                      

הוא: שתיהן באותה מידה !

אני:  נכון – אבל לפעמים יש בעיה בנעל שלא מודדים.

       מקודם – האבקות גמדים (על זה שלקחתי שני פסלים קטנים של גמדים והדגמתי אותם נלחמים, והוא לא הצליח להבין אותי. זה בגלל שהבטחתי לו עוד בארץ שאני אארגן לו האבקות גמדים מתישהו במהלך הטיול).

       חוץ מזה – כל הדברים שרציתי להגיד – היו בשבילך ולא בשבילי – הפסד שלך.

       טריק זול – אבל במקרה הזה – נכון.

הוא: את מקשקשת יותר מידי גם בפנקס!

אני:  כי אתה כוסית ! (על נושא אחר)

       ונניח שהייתי רוצה לקנות משהו... איך בדיוק אני אמורה לשלם ? בחיוכים ? (כשהתפלא שאני לא קונה)                               

       אני ממש לא בונה על זה שהחיוכים שלי יעבדו עליך...! אני לא חושבת שאפשר לחייך יותר ממה שאני...

       פבלוב עשה על זה נובל

זה חמוד שהוא גם ענה בכתיבה.
עד שזה נמאס לו – שאני פטפטנית מידי גם בפתקים וקיבלתי הוראה להפסיק להתכתב (כתבתי בפתק, אבל משהו לעצמי).
עכשיו התיישבנו בבית קפה, השקית עם הנעליים שלו הונחה אחר כבוד על הכסא ואני נשלחתי להביא לשנינו קפה.
כשחזרתי עם הכוסות, רשמתי לו בפנקס:  "השמאלי – לאטה, הימני – קאפוצ'ינו"   
והתבקשתי לשבת לידו על הרצפה.

נפלה לו חתיכת ופל על הרצפה ויונה באה לידי ואכלה.
אפשר לסמן וי על "האכלת יונים" וגם על נסיעה בתחבורה ציבורית.
אפשר לחזור הביתה.

אה, וקיבלתי: "את בסדר" (על זה שאני לא מבקשת להיכנס לחנויות).
רק עכשיו אני קולטת שזה לא באמת אמור להחמיא לי כי זה לא שיש לי איזו סיבה להיכנס לחנויות...
על האופציה (הלא ריאלית) של לקנות עם חיוכים, כבר עברנו בפתקים...

עכשיו הוא ביקש שאוציא את המחברת ואכתוב את כל מה שאני רוצה להגיד (או בכלל).
הדבר היחידי שיש לי להגיד, זה שאני לא עושה דווקא !
אני משערת שב- M&H כן יש גופיות, אבל אני לא יודעת בוודאות ! ! ! (זה אחרי שגיליתי שיש לו חור בשרוול של הגופייה).

בזמן שישבתי לידו על הרצפה וכתבתי, הוא צילם, גם אותי...
אח"כ אמר שזה לא יצא טוב, כי הפונצ'ו שלי עשה צל והסתיר (את מה ? אין לי מושג, לא שאלתי...).                                  
הוא החליט שהוא רוצה שאני אנהל שיחה עם ישראלים, וקלט איזה שתי ישראליות שישבו באחד השולחנות לידנו.
ואז שאל מה השעה לדעתי (שנינו מסתובבים בלי שעון).
ניחשתי את השעה (וסימנתי לו עם האצבעות) ואז הוא שלח אותי לברר את השעה ואמר שאם אני אהיה קרובה בשלושים דקות, הוא יאשר לי שוב לדבר.
הלכתי לבדוק את השעה עם איזה בחור שישב לידנו, אבל הוא אמר לי בע"פ וזה היה "בערך" גבולי,
שלא מאפשר להגיע להחלטה ברורה, אז ניגשתי לזוג קשישים בשולחן אחר.
מסתבר שהייתי קרובה בעשרים דקות, ואז הוא חשב שראיתי את השעה כשקניתי לנו את הקפה.
הבטחתי לו שלא, שזה לגמרי ניחוש.

אני חושבת שיש סיכוי שהוא יותר שמח ממני, שאני חוזרת לדבר. שהיה לו קצת משעמם כשאני רק שותקת.
בנוגע לישראליות שאיתן הוא רצה שאני אפתח בשיחה, אמרתי לו שאני חושדת שאני מכירה את אחת מהן מהלימודים
(ועד עכשיו אני לא בטוחה שזו לא הייתה היא), אז הוא אמר שהוא בהמשך ימצא ישראלים אחרים בשבילי לדבר איתם.

המשכנו לטייל ועצרנו לקנות לו גופיה ב-M&H (ככה אני בסוף יודעת שיש שם גופיות)
ומשם המשכנו למקום שבו יש לו סימון במפה, שמוכרים את "פאי התפוחים הכי טוב בארצות השפלה".

בדרך העזתי להסתכל גם על דברים שמוצאים חן בעיני, כי אני תמיד יכולה לנסות לשלם בחיוכים.
ראיתי זוג מגפיים אדומים והוא שאל אם אני רוצה לקנות אותם, לא ממש הבנתי איך אני יכולה לקנות, כי אין עליי כסף,
ואז הוא הציע לי למדוד וכשהם מצאו חן בעיניו, אמר שלוקחים, אבל בתנאי שאני לא מודדת את הנעל השנייה !

עצרנו ליד אחת התעלות והוא צילם אותי, יושבת על הגדה כשמאחוריי איזו סירה יפה ואח"כ על הברכיים,
ואז כורעת על שש, ואז עם הלחי צמודה לרצפה.                                                    
ואז הוא צילם איזו קטינה-הולנדית-בלונדינית-בת-שמונה-בערך ששמה עליו עין  ( :

מסתבר שבית הקפה (של הפאי המומלץ) נמצא בדיוק היכן שהשוק של ימי שני נמצא, אז כבר הרגשנו שם בבית.
התיישבנו בשולחן בחוץ, הזמנו את הפאי המפורסם (אמרתי לו שאני מוותרת על מנה שלמה לעצמי, אז הוא הזמין עוגה אחת) וקפה לשנינו.                                                        
ואז הוצאתי כלי תפירה ותפרתי לו (תפירת חירום מהירה) את החור בשרוול.                       
כשסיימתי, הוא ביקש את המחט, ואז את היד שלי, הניח אותה פרושה על השולחן והתחיל להשתעשע עם המחט בין האצבעות.
כשהוא ראה שאני לא מסתכלת, אבל גם לא מתרגשת או מפחדת, אז ברגע מסוים הוא פשוט "התבלבל" ודקר אותי (די בעדינות).                                            
אני חושבת שהאגו שלי לא נתן לי להתמרד על זה ושתקתי.                                                             
הוא המשיך, הפעם בכוונה, ודקר ודקר.                                                                              
באיזה רגע, כבר אפשר היה לראות טיפות דם קטנטנות שמבצבצות החוצה, והוא התלהב... לקח את היד שלי וליקק את הנקודות האדומות.

ואז הביאה המלצרית את הקפה והפאי (הטוב ביותר בארצות השפלה!).                                                          
הוא לקח כמה ביסים והעביר אליי, ואני טעמתי וחשבתי שזה בהחלט יום המזל שלי,
כי בפאי הזה אין אגוזים ואין קינמון, מה שעושה אותו לפאי הכי טעים בעולם כולו ובכל הזמנים.   
הצעתי לו שזה אירוע שמצדיק תיעוד והנצחה והוא נתן לי את המצלמה שלו, כדי שאצלם את הפאי המפורסם עם הקצפת שמעטרת אותו.
יצאו לי כמה תמונות די טובות, בחלקן אפילו משתתפת היד שלו שאוחזת במזלג.

שוב, הגיע הימור על השעה והפעם עשינו תחרות (מנצח מי שיותר קרוב לשעה האמיתית).
הצלחתי לדייק יותר ממנו, אפילו יותר ממה שהוא בהתחלה הודה, כי הוא בדק לפי השעה במצלמה,
ועברו כבר כמה דקות מאז התמונה האחרונה שצולמה, שלפיה הוא בדק.
התלבטנו אם לקחת מונית (יותר נכון, הוא התלבט ואני עזרתי בלתת מידע על הכוחות שלי),
ובסוף החלטנו להמשיך ללכת, כי אני עוד מסוגלת...                                                                
בדרך התעכבנו לקנות לו את מחזיק הפרחים(או נרות), כשאני זו שממשיכה לסחוב את השקיות עם הקניות.
לא התפלאתי על זה, תיארתי לעצמי שככה זה יהיה, עדיין, ככל שזה הלך והתארך, היה בי חלק שהתחיל להתמרמר על זה.      
כבר הייתי תשושה, פיזית ונפשית.
התחלתי לחשוב לבקש זמן לעצמי, להיות לבד, שעה של חופש... המצב שבו אני תחת פיקוח של 24/7 התחיל לגבות מחיר.
אבל לא ביקשתי.

חזרנו לחדר, הוא פתח את שלושת המנעולים והוריד ממני את הקולר והאזיקים ולפני שנשלחתי להתקלח, הוא ביקש שאפתח את המחשב.
בטחתי בו (כי ככה בחרתי, בלי לחשוב שאולי זו טעות) שהוא לא יכנס במחשב לשום דבר שמפר את הפרטיות שלי - לא באינטרנט ולא בתיקיות ונשלחתי למקלחת.

אחרי שיצאתי מהמקלחת, ראיתי שהמחשב מחובר על השמעת מוסיקה מהUSB שלו, ורק כשהייתי לידו, הוא פתח דף אינטרנט.
מכיוון שהדפדפן שלי נפתח ישר על הכלוב, ככה זה נשאר כשהוא נכנס להתקלח. (ואז הוא נכנס, כשמחשב פתוח על הכלוב.)

כשהוא היה במקלחת שמעתי צליל של אדומה, וחשבתי שאם זה גברים (אני משערת שכתבתי "גברים"
כי בשלב הזה הוא כבר ביקש ממני שלא אכתוב לך, וגם לא אליו, אז לכמה משפטים עברתי לכתוב עליך ולא אליך),
והוא רואה שאני מחוברת ולא עונה, הוא גם ידאג וגם לי קשה עם זה, והתחלתי לבכות, אבל לא נכנסתי לבדוק את זה.
כשהוא יצא מהמקלחת הוא מצא אותי בוכה.
אמר שהוא הולך לישון, ביקש שאעיר אותו ב-20:00 ושאל אותי אם שעה תספיק לי לענות להודעות ומיילים,
לכתוב ביומן וגם לנוח, ואמרתי לו שאני צריכה יותר זמן, אז הוא אמר שאעיר אותו בשמונה וחצי
ואישר 15 דקות של התכתבות הודעות בלבד, בלי מסנג'ר, רק הודעות.

נכנסתי וראיתי שאתה מחובר, שההודעה שנכנסה עכשיו הייתה מפוליאנה הפושטקית,
אבל שיש לי הודעה ממך שמחכה מהצהריים:

מאת      גברים 
נושא     תגובה ל:לילה טוב מס' 1
תאריך   12:13 24/05/11   
 בוקר טוב ילדונת.

ההודעה שלך קצת הדאיגה אותי.  מאוד פורמלית.  הודעה לצורך ההודעה.

אני רוצה לשמוע אם טוב לך ונעים לך ואם  את מרגישה טוב עם מה שקורה שם.

אני אחכה לעדכון עם קצת יותר נשמה, הערב.

}{

מאת    מישלו 
נושא    אני כאן. אפשר להתכתב קצת ?
תאריך  19:58 24/05/11

מאת      גברים 
נושא     תגובה ל:אני כאן. אפשר להתכתב קצת ?
תאריך   20:00 24/05/11 
                                                                                                                        בואי לסקייפ.

הוא שכב על המיטה ואני הייתי על השטיח לידה.                                                          
ביקשתי שיאשר לי שיחה איתך, הוא אישר, וראיתי שהוא נלחם בעצמו.                                  
שלחתי לך שתי הודעות: 

מאת      מישלו 
נושא     תגובה ל:אני כאן. אפשר להתכתב קצת ?
תאריך   20:02 24/05/11
            ציטוט:
בואי לסקייפ.

אני מתחברת.

מאת     מישלו 
נושא     תגובה להודעה שלך מהצהריים: 
תאריך   20:05 24/05/11

ההודעה שלי לא הייתה לצורך הודעה, היא הייתה ניסיון לכתוב שאני בסדר, אבל בלי להכנס ליותר מידי פרטים.
אני מחכה לך בסקייפ.
}{

התחברת בסאונד ובתמונה... דווקא הפעם, מכל הפעמים. איך ? למה ? מוזר.                           
נפל לי הלב, כי הוא היה לידי ושמע ומיד אמר שהוא לא מאשר פתיחת מצלמות.                           
כמה זה רע עבורי, שמישהו אחר שולט על שיחה שלי ושלך
(או שלך ושלי, ועד כשאתה עושה כזה צעד משמעותי ופותח וידיאו מצידך).

אחרי השיחה איתך הייתי נסערת, לא בגלל שדיברנו, אלא בגלל איך שהוא התנהג.
הרגשתי שאני לא במצב שאני מסוגלת לבקש אישור ללכת להשתין, ופשוט קמתי.
מכיוון שכבר ידעתי שאני מפרה איסור, אז גם לא היה אכפת לי להפר עוד אחד ולסגור את הדלת.
אני חושבת שהוא קרא לי אחרי שסגרתי את הדלת, אבל אני לא בטוחה...

אח"כ חזרתי לנוח (על השמיכה שעל השטיח), ובשעה 20:28 הוא שאל מה השעה ואמר שקמים.
התארגנו ומתישהו אמרתי לו שאני רוצה שנדבר על מה שהיה, אז הוא אמר שבסדר. יצאנו.

התחנה הראשונה הייתה המסעדה שברשימת נקודות הציון שלו, שמומלצת בצלעות שלה.
היינו צריכים לחכות קצת שיתפנה עבורנו מקום, וכבר שמנו לב לכמה דברים,
שהמקום מפוצץ בישראלים וששם משום מה, כן מסתכלים עליי (גברים, דווקא לא הישראלים). 
כשכבר קראו לנו להתיישב, שכחו לבוא לקחת מאיתנו הזמנה, והלכתי לקרוא למישהו. 
פניתי לבחור שהיה מאחורי הבר ולבש חולצה של המקום, ושאלתי אם אפשר להזמין...   
הוא ענה שהוא לא עובד שם ורק רכש חולצה של המקום, למרות שזה היה נראה לי מוזר,
לא הייתה לי סיבה לפקפק במה שהוא אומר, אז פניתי לקרוא לבחור השני שהיה בבר.    
מיד אמר הבחור הראשון שהוא עבד עליי והוא כן עובד שם, ברגע אחד עלה לי הג'ינג'י לראש והתמלאתי כעס.
נזפתי בו והייתי אפילו אגרסיבית.
קינג היה בערך מטר מאחורי ושמע את רוב מה שקרה, וכשהבחור ואני ניגשנו אליו,
הוא הצדיק את התגובה הקשה שלי, ואמר לבחור שכדאי לו לקחת את האיומים שלי ברצינות,
כי אני יכולה להיות מסוכנת. אני שמחתי.

אחרי שהאוכל הגיע, והכנסתי קצת בשר לגוף שלי, התחלנו לדבר על מה שהיה בחדר.
השיחה הייתה טובה, הוא הבין את המקום שלי, את הקושי שלי, אבל הסביר את הצד שלו.
אמרתי שאני רוצה זמן לדבר איתך, בפרטיות, שחשבתי לבקש זמן לעצמי עוד לפני שחזרנו לחדר וחיכיתי עם זה.
הוא אמר שגם אם היה מאשר לי זמן לעצמי, זה לא היה כולל אינטרנט, בטח לא שיחה איתך.
הוא הבהיר את ההתנגדות שלו, בכלל לתקשורת שלי איתך ואני הסברתי לו למה אני מתעקשת עליה.                                                                    

בשלב הזה כבר ידעתי שאתה דואג, ומעבר לזה שעוד לא הייתי מודעת לגמרי לקושי שלי שם,
ידעתי שחשוב לי להרגיע אותך (אולי גם כי ידעתי שזה ירגיע אותי).
רציתי לקבל הבטחה לזמן שיחה איתך, בפרטיות, ושאהיה בלי הקולר, שתראה אותי במצלמה, נמצאת שם מבחירה חופשית.
הוא טען שזה יהיה כמו לשקר לך, כי אני לא באמת חופשייה שם.
ניסיתי להסביר לו, שכשתראה אותי במצלמה, אתה תשים לב עליי מיד את כל הניואנסים הקטנים, ושאני רוצה להיות משוחררת מולך, רגועה.

ניהלנו סוג של משא ומתן, שהקלף היחידי שיש לי לשחק איתו, זה להגיד שאני פורשת.
לבקש להשתחרר וזהו.

בסופו של דבר הגענו לזה, שהוא מאשר שיחה (עם הקולר עליי) של עשר דקות במצלמה, מתישהו בטווח של שעתיים,
שגם על מתי הן יהיו ניהלנו דיון, כי ידעתי שיש שעות שמראש אני לא יכולה לצפות ממך להתחבר בהן
(כמו לפני 10:00 בבוקר ואחרי חצות וחצי) או השעות שאני משערת שהן שלך עם המשפחה (19:00 עד 23:00).

הגענו לאיזו הסכמה כללית, אבל השיחה לא נסגרה לגמרי... ויצאנו משם.

המשכנו ברגל למועדון ג'ז (שגם הוא היה ברשימה שלו) לראות שם הופעה.                      
הגענו ונכנסנו, התיישבנו, והמשכנו לדבר.
לקח לי זמן לבקש ללכת לשירותים, ועשיתי חישובים עם עצמי שכבר יומיים וחצי עברו מאז שהמעיים שלי התרוקנו,
וזה יהיה הכי טוב שזה יקרה כשאני בשירותים שבהם אני יכולה לסגור דלת (שזה כל מקום חוץ מהחדר במלון).
קיבלתי אישור ללכת לשירותים אבל המעיים שלי לא הקשיבו לי.

חזרתי אליו וכשהייתה הפסקה בהופעה, השיחה המשיכה אל המקומות הכי קשים שלי,
לאקסטרימיות האמיתית שלי (בעיני), על זה שהפרידה ממך היא הדבר הכי קשה שקורה לי בחיים,
ועל הרצון שלי להעלם, לא להיות.                       

זה היה נראה כמו רגע שבירה עבורו, והוא אמר שמתקפלים משם, ששיחה כזו על מוות, זה סוג של גבול עבורו.

הוא ארז את המצלמה ועזבנו. יצאנו לרחוב וחיפשנו מונית.                                              

הגנבים שם רצו ארבעים יורו עבור פחות  משלוש דקות של נסיעה למלון, אבל הוא בכל זאת הציע לי לנסוע ושהוא יבוא ברגל.
אמרתי לו שאני מבקשת לא לנסוע לבד (נהגי המוניות שם דיברו ערבית) ושאני לא מרגישה בטוחה. 

מסתבר שפספסנו את ה-tram האחרון בדקה והחלטנו לנסות לחזור ברגל,
על אף שאני מאד עייפה והרגליים שלי כואבות
(זה היה לי באמת בסדר, לא הרגשתי שהוא לא מתחשב בי או משהו כזה).

הלכנו חזרה למלון, הליכה איטית והאווירה השתפרה.
לא הייתי לגמרי שקטה, אבל זה שיש דיאלוג, וחיוכים, וצחוק, ושהוא מביע רגישות, עוזרים להזיז את הקושי קצת הצידה.                                                                                        
כל הזמן יש מעברים בין קירבה לריחוק, בין מצב חברי להיררכיה.                                                    

אני מתנהלת די בחופשיות, אבל צריכה להפעיל שליטה עצמית כל הזמן.

כל הזמן.

כל הזמן. 

הגענו לחדר ואחרי שאני סיימתי להתקלח, הוא נכנס למקלחת והשאיר אותי לכתוב לך את ההודעה.

כשהוא יצא, אני עוד לא סיימתי לכתוב והוא ביקש לדעת מה כתבתי לפני שאני שולחת לך.

סיפרתי לו מה כתוב, בלי להקריא מילה במילה, אבל לא הסתרתי כלום.

הוא אישר שליחה:

מאת     מישלו
נושא     לילה טוב + משהו חשוב למחר...
תאריך  02:42 25/05/11

קודם כל לפני הכל, מותרת לי עכשיו הודעה אחת בלבד, היא אמורה להיות ממוקדת וממצה.
השורה התחתונה היא, שמבחינתו, שיחות איתך במהלך הימים שאני כאן, הן מחוץ לתחום.
אחרי משא ומתן (קשה) השגתי אישור למחר - לשיחה של 10 דקות במצלמה איתך,
אני לא חושבת שהוא יאפשר לי פרטיות, ביקשתי להיות בלי הקולר, אבל על זה הוא לא הסכים לוותר בשום אופן.

הוא יאפשר את זה מתישהו בחלון הזמן שבין חמש לשבע בערב (של זמן ישראל).
יהיה לי זמן לשלוח לך הודעה לפני שאני מתחברת למסנג'ר או לסקייפ, ע"פ מה שנכון לך.
יכול להיות מצב, שבו הוא יקטע את השיחה באמצע (לפני תום עשר הדקות).

הכי חשוב לי, שלא תדאג. אני בסדר.
הוא רואה שני דברים עיקריים מול עיניו:
האחד, שהוא מוכן להתגמש בכל מיני דרכים, אבל שהוא לא מוכן לוותר על השליטה.
לתת לי לתקשר איתך, זה מבחינתו עושה את זה.

השני, הוא חושב שהוא יודע מה נכון עבורי כרגע.

הייתה לנו שיחה ארוכה הערב, בהמשכים.
הוא מתנהג אליי יפה. חוץ מבעניין הזה (שלך, ושלי מולך), הוא מאד רגיש ומתחשב.
אנחנו צוחקים המון, ואני חושבת שהוא מעריך אותי, ושאכפת לו (יותר ממה שאני מתארת לעצמי).
אבל בעניין הזה, אני רגישה בצורה שאי אפשר להבין.
ולא קל לי.
הוא יודע להיות גם קשה ותובעני. (אני משערת שאתה יודע להעריך את זה).

אני עומדת בהבטחתי לך !
אני לא נמנעת מלעצור כדי לא להרוס או לקלקל,
למרות שהייתי מאד קרובה לזה הערב, ולמרות שאחרי השיחה איתך, הפרתי שני איסורים שלו.
נתתי לו את ההזדמנות לשבור את הכלים. הוא בחר שלא.

אני סוגרת את ההודעה.
אתה בלב שלי, כל הזמן, זה מחזק אותי הכי בעולם.
מקווה לקבל ממך בבוקר הודעה שמאשרת שנוכל לדבר, אבדוק הודעות בתשע וחצי (מקווה שתספיק לענות עד אז).
אוהבת עד אין קץ.
שלך מישלך !
}{

לילה שני... הולכים לישון.

הוא אמר לי להביא את הכרית והשמיכה שלי ולבוא למיטה.                                         
השרשרת שאתמול הייתה מחוברת לצינור של ההסקה, הייתה עכשיו מחוברת למקום אחר והקצה שלה חיכה לי על המיטה.
נשכבתי והוא חיבר אותה לקולר שלי.

באיזה שלב נורא כאבה לי הבטן וביקשתי לגשת לשירותים.                                                              
הוא שיחרר את השרשרת מהקולר, ואני קמתי. חוץ מפיפי... כלום.

חזרתי למיטה ואחרי כמה זמן ביקשתי לקום שוב, שאני רוצה לנסות גם להקיא ואני מבקשת אישור לסגור דלת. קיבלתי. שוב, כלום.

בפעם השלישית הצלחתי להקיא וגם לרוקן קצת את המעיים, אבל לא הרגשתי הרבה יותר טוב.
קמתי אח"כ עוד פעמים, ולמרות שביקשתי אישור לקום בלי להעיר אותו, הוא סרב ובכל פעם מחדש הייתי צריכה להעיר אותו ולבקש אישור.
אבל אחרי שניתק את השרשרת מהקולר בפעם הראשונה, הוא כבר לא חיבר אותה שוב.