מיש

החלק הראשון והשני של היומן, עלו לבלוג לפני כמעט חמש שנים.
אחרי כמה ימים, החלטתי להוריד אותם מהאוויר.

גם כי לא הרגיש לי נכון, וגם כי לא היו לי כוחות לסיים לערוך את שני החלקים הנותרים, של שלושת הימים הבאים.

נראה לי שעכשיו הגיע הזמן...

תזכורת לשני החלקים הראשונים:

פלאשבק משנת 2011 (היומן של אמסטרדם) - היום הראשון

פלאשבק משנת 2011 (היומן של אמסטרדם) - היום השני

היום השלישי - 25/5/11 – יום ד'

בבוקר התעוררנו ובקושי דיברנו.                                                                             
הוא נכנס להתקלח ואני לקחתי על דעת עצמי, את המחשב שהיה מונח על השידה ליד המיטה בצד שהוא ישן.
פתחתי את המחשב וראיתי שיש לי הודעה ממך.                                        
(אצלנו זה שעה אחת יותר מוקדם מהשעה בישראל).

מאת     גברים 
נושא     תגובה ל:לילה טוב + משהו חשוב למחר...
תאריך   10:47 25/05/11
 
ילדונת.

אני מאוד שמח לשמוע שהכל בסדר, שהוא רגיש אלייך ואיכפת לו. אני מניח שזה כל מה שהייתי צריך לשמוע.

אני יכול להבין את הצד שלו (גם אם זה קצת מרגיז אותי :). השיחות איתי עלולות להוציא אותך מהפוקוס ולעורר קונפליקטים.

אני מוותר על שיחת המסנג'ר, אני לא חושב שהיא נכונה.

אני כן דורש,  ולא על תקן שולט או אדון, אלא על תקן המבוגר האחראי הכמעט יחיד שיודע מה את עושה עם אדם שאת בקושי מכירה, הודעה אחת כל ערב שאומרת, בשפה שלך שאני אזהה, שאת בסדר, טוב לך ואת לא נמצאת במצוקה.

תהני ותחווי ונדבר כשתחזרי.

}{

מאת     מישלו 
נושא     קראתי את ההודעה שלך...
תאריך   11:16 25/05/11

הוא נכנס להתקלח, ואני בהתלבטות אם אני מסוגלת להמשיך.
אני משערת שאכתוב לך עוד מעט עוד.

אוהבת עד אין סוף.
מישלך.
}{

מאת     מישלו
נושא     המשך.
תאריך   11:30 25/05/11
                                                                                                                                                            
הוא יצא מהמקלחת והתחיל להתארגן.
התיישבתי נשענת על גב המיטה והסתכלתי עליו.
הוא שאל אותי אם אני מסוגלת להחליט ואמרתי שלא.
אז הוא סיים להתארגן, ובשניה האחרונה לפני שיצא, פתח אתהמנעול והוריד לי את הקולר.
הוא הלך לשים אותו בתיק שלו, חזר לתת לי נשיקה על הלחי ואמר:
"תהני מהיומיים שנשארו לך כאן. היו לי יומיים מעניינים מאד."
ויצא.

עכשיו אני בחדר, לבד.

מחוברת.

בנתיים אני כאן ולא יוצאת.

}{

מאת     גברים 
נושא     סקייפ.
תאריך   11:39 25/05/11

מאת     מישלו
נושא     תגובה ל:סקייפ.
תאריך   11:40 25/05/11 

אני מחוברת.

הייתה לנו שיחת סקייפ של שעה בערך, אחריה נכנסתי להתקלח והתיישבתי להקליד את היומן.
מתישהו הוא חזר. הביא לנו אוכל ודיברנו.
ישבתי על הכסא, לראשונה מאז שהגענו לחדר.
התחלנו לאכול והוא שאל אם לא ראיתי את הSMSים ששלח לי, ואז הוצאתי את הסלולארי מהתיק וראיתי את ההודעות שלו:

12:31 - אני בפארק הגדול, את מוזמנת להצטרף, אל תתקעי בחדר. קו 2 עד רחוב VAN BAERLESTR אני אהיה שם.

13:03 - מגיעה?

הוא הביא לי בננות... והמיס לי את הלב.                                                                          
יום קודם בגן הבוטני, הייתה לנו שיחה על עץ בננות (או ציפור גן עדן) ואמרתי שבא לי בננה. אז הוא הביא לי בננות.

עלו בשיחה נושאים מאד בעייתיים, כמו הדרישה שלו, שלא אספר לך שום דבר ממה שקורה בטיול, שלא אומר לך שזו דרישה שלו, גם במחיר של לשקר לך.                                             
אחרי שהסברתי שזה משהו שלא בא בחשבון במערכת היחסים שלנו, הוא הראה לי שזו אולי הדרך היחידה שלי באמת להשתחרר ממך. מהבעלות שלך עליי, מהשייכות שלי אליך.    
הסכמתי איתו שזה אולי משהו שאני באמת צריכה לעשות (להשתחרר), אבל לא הסכמתי עם זה, שזו הדרך לעשות את זה.            
בשלב מסוים של השיחה, כבר חשבתי שאני מעדיפה לא לספר לך בדיוק מה קורה לי שם, כי חשבתי שזה יכאיב מידי לך וגם לי.
יכול להיות שאמרתי לו שאני מסכימה לא לספר לך כלום, בידיעה שאם אבקש ממך לא לבקש לדעת, אתה לא תיתן לי הוראה לספר.

הייתה שיחה קשה, במהלכה הוא ביקש לקרוא את השיחה שלי איתך ושבסופה הוא נעל עליי שוב את הקולר והסכים שאשלח לך הודעה (שהוא הכתיב לי, והעביר צנזורה):

מאת     מישלו 
נושא     הוא חזר לחדר ודיברנו...
תאריך   16:18 25/05/11                                                                                                                            

אני בסדר. אל תדאג.

נדבר ביום שישי. אשלח לך SMS כשאנחת.

אוהבת.

}{

התלבשתי ולפני שיצאנו, הוא ביקש שאקח איתי בתיק את הקערה, ושאל אם יהיה לי מה לעשות עם המחשב (מבלי לגלוש) כשהוא קורא ספר ושאל אם אני רוצה לקחת אותו איתי.
בחרתי לקחת אותו, יש משהו בידיעה שהוא איתי, שמקל עליי.     

יצאנו.
מצב הרוח שלי היה כבד.
לא הייתי בטוחה שעשיתי את הדבר הנכון.                             
הרגשתי געגוע אדיר אליך וחוויתי את תחושת גיהנום הפרידה ממך, בצורה הקשה שלו.                   

הייתי מאד טכנית, מנותקת, על טייס אוטומטי.
הרגשתי שהוא משתדל להפשיר את הקרח, אבל הייתי מאד פגועה וכואבת, ולא ממש הצלחתי לחזור למצב רוח נסבל.

בזמן שהלכנו בפארק, הוא סיפר לי על הספר שהוא קורא (על טעויות) ואמר שהוא חשב על זה קודם, בשעות שהיה לבד, על טעויות שהוא חושב שעשה איתי.                                                                                         
שוב מצאתי את עצמי, שונאת ואוהבת אותו בו זמנית, כועסת וסולחת, רוצה להכאיב לו אבל גם לחבק.
רוצה להצליח להתמסר במידה כזו שתאפשר לנו לחזור לתוך "המשחק", אבל בלי לאבד את עצמי בתוכו.

הגענו לאיזה ספסל צדדי, במקום מוצל ולא בולט והוא אמר לי להוציא את הקערה מהתיק, הניח אותה על הקרקע ומזג מים לתוכה. "תשתי".

היססתי כמה שניות ועם המגף שלי, ניסיתי לנקות טיפה את הקרקע שהייתה ממש מטונפת, אדמת עפר מלכלכת כזאת, עם בדלי סיגריות.
היה לי ברור שהניסיון שלי, לא באמת הולך לשפר בשום דרך את מצב הקרקע, ותוך כדי שהוא מעיר משהו על זה שאני לא פחות מטונפת מהקרקע, ירדתי לשתות על שש.                                                                                                 
הרגשתי כעס ועוד יותר ריחוק.                                                                                               
אני הרבה דברים, גם כלבה (בעיקר עכשיו) אבל אני לא מטונפת, ולא בזויה, ולא באמת נחותה כמו הקרקע המלוכלכת שעליה אני יושבת.
זה שאני מורידה את עצמי למקומות האלה, לא עושה אותי שווה פחות... אולי זה אפילו עושה אותי שווה יותר.                                      
זה שהוא אמר לי את זה, גרם לי באותו רגע להעריך אותו פחות. להתחבר אליו עוד פחות.

אחרי ששתיתי, התיישבתי על הקרקע (המטונפת), נשענת על  הספסל ומפנה אליו את הגב.
דיברנו על זה קצת ואמרתי לו מה אני חושבת על ה"מטונפת" ואז הוא מתישהו הניח את כף היד שלו מול הפנים שלי והגיש לי חתיכה מהבננה.
עם השיניים לקחתי ואכלתי.                 
ואז הוא הניח עוד חתיכה על החלק העליון של הנעל שלו, והורה לי לאכול.
אכלתי.                     
ואז הוא זרק חתיכה נוספת על הקרקע.
היה לי ברור שהוא מצפה שאני אוכל את זה, והיו כמה שניות, שלמרות שלא באמת שקלתי לעשות את זה, הייתי עם זה, התפתלתי בזה.      
כל הדיאלוג אח"כ קצת מעורפל לי, אבל אני חושבת שהוא אמר משהו, "נו" או משהו בסגנון, ואז אמרתי "לא".
והוא כנראה אמר עוד משהו, כי נדמה לי שאמרתי במפורש, שאני לא אוכלת את זה ככה.
מתישהו הוא אמר, שהיה לו ברור שלא אסכים, והנימה שלו הייתה מזלזלת, כאילו שאני איזו חתיכת מפונקת סטרילית (ואולי אני באמת כזו), אבל אני חשבתי על זה, שאני רוצה לראות אותו אוכל את זה קודם, שזה שאני שמה את עצמי במקום הנמוך הזה, לא אומר שאני צריכה להיות מושפלת ככה.

השיחה התפתחה ללכלוך ולפחי אשפה, ואני התחלתי לדמיין תסריט, שהוא שולח אותי לחפש משהו בזבל, או שהוא זורק את התיק שלי לתוך איזה פח ענק ואני צריכה להיכנס להוציא אותו משם.  

המשכנו לטייל בפארק והגענו לאיזה עץ במרכזו של דשא.
הוא התיישב כשבדיוק הגיעו שלושה ילדים והחליטו שהעץ הזה זה המחבוא שלהם.
אני חושבת שהוא היה בדילמה, עד כמה להביא לידי ביטוי את הסלידה שלו מילדים, ויצא לו רק חיוך קצת המום.
אני די נהניתי מהסיטואציה ומההזדמנות שלי לראות אותו סובל.
למזלו אמא (או המטפלת) שלהם קראה להם, והם הלכו.

הוא נשכב עם הראש על התיק שלי, ונתן לי אישור להוציא מחשב ולכתוב.              
המשכתי להעתיק את מה שכתבתי במחברת והרגשתי שהעיניים שלי נעצמות ושאני נרדמת.
רק אז קלטתי, כמה שאני בעייפות מנטאלית, מותשת.
אני לא זוכרת אם אני ביקשתי, אני חושבת שהוא הציע, אבל אחרי קצת זמן סגרתי את המחשב ועצמתי עיניים.

נמנמתי או לא ? ואז עברנו למקום אחר, עשרים מטרים משם, יותר קרוב למים במקום קצת יותר צדדי.
השתרענו על הדשא בשמש, והוא הציע לי להניח ראש על הירך שלו.
זה היה נעים, הוא ליטף והחזקנו ידיים והייתה שם הרבה רכות וחום, התחלתי להרגיש שאני חוזרת.

הצלחתי לישון קצת (אני חושבת שגם הוא) וכשהתעוררתי היה לי קצת קריר ורציתי לעבור לצד השני שלו ולהיות יותר בשמש.
הוא אישר לי, ואני בשיא הטבעיות זחלתי סביבו ונשכבתי בצד השני שלו.
דווקא שם הזחילה הייתה הכי טבעית בעולם, לא משהו שמתקשר לכלבה, סתם יותר נוח מאשר לקום לעמידה בשביל לעבור לצד שני של בן אדם.                           
אחרי שהנחתי עליו שוב את הראש ובזמן שעוד קצת עצמתי עיניים, הוא לקח את כף היד שלי והניח אותה על הבליטה במכנס שלו, ונמנמתי ככה עוד כמה זמן.                               
אחרי שגם דיברנו עוד קצת, הוא ביקש שאניח את הראש שלי ליד היד שלי... קרוב לזין שלו.
ואז שאפתח את המכנסיים שלו ואכניס את היד לתחתונים שלו, ואז שאלטף קצת.                   
ככה לאט לאט הוא כיוון את הסיטואציה עד שהזין שלו היה בפה שלי. לא להרבה זמן. לא בצורה שהייתה לי קשה. זה כבר היה ממקום אחר.

קמנו ומהמקום שבו שכבנו על הדשא, התחבר שביל צדדי שלא נראה שמסתובבים בו הרבה, והתחלנו ללכת בו.
הוא שאל אם אני צריכה פיפי והיה לי ברור שזה הולך לקרות בחוץ.            
הוא חיבר את הרצועה לקולר והוביל אותי בשביל, באיזה מקום הוא משך אותי לאיזו פניה מהשביל לתוך הסבך ועצרנו בתוכו.
הורדתי את הטייץ שלי לגובה המגף, הוא עמד מעליי, והשתנתי.
לא יודעת אם הוא הסתכל או לא, זה לא עניין אותי, לא הייתה לי בושה ברגעים האלה, וכשסיימתי, הוא אמר לי "כל הכבוד" (או משהו כזה...).
קמתי, הרמתי את הטייץ ויצאנו משם.
מתישהו על השביל הוא שיחרר את הרצועה.

חזרנו לכיוון המלון וחיפשנו מקום לאכול, החלטנו הפעם על יפנית, סושי.
נכנסנו למסעדה הכי איטית בארצות השפלה, או לפחות בעולם.
הייתי צריכה לקום לפחות חמש פעמים כדי  לשלוף את המלצר מהתרדמה שלו ולהביא לנו תפריט, אח"כ לבדוק מה עם האוכל, ושוב לבדוק מה עם האוכל, אח"כ את המנה של קינג, אח"כ את החשבון, ושוב את החשבון.       
כל פעם שקמתי, לקח לי כמה צעדים להתרגל ללכת, הרגליים שלי כבר כאבו, בעצם לא רק הרגליים... לא היה מקום בגוף שלי שלא כאב.

שוב לברר את השעה, אצל הסועדים בשולחן סמוך... השעה 21:25. 
חוזרים למלון.

בחדר, אני נשלחת למקלחת, וכשמבקשת שיוריד לי את הקולר, הוא אומר שאתקלח איתו.
במקלחת מתחת למים החמים, הכאבים באצבעות מתגברים נורא, וכשאני מסיימת להתלבש, אני מתעכבת קצת ליד הכיור ומשרה את הידיים במים קרים.

אחרי שאני יוצאת, הוא אומר לי לחזור איתו חזרה לשירותים ולרדת על הברכיים מול האסלה.
להניח ראש על החלק המרוחק של הקרש, את המרפקים משני צידי האסלה ואת הידיים מאחוריה.
"לא לזוז".
יוצא אל החדר ואני שומעת את השקית עם המרשרשים שבתוכה.
זה לא מוצא חן בעיני, אני מתחילה לפחד יותר ממה שהעזתי עד עכשיו.                  
אני חושבת שהוא אמר משהו, על זה שאני בטח לא חושבת, שכל מה שהיה ביומיים האחרונים יעבור ככה, בלי שאיענש על ההתנהגות שלי והמרדנות שלי.
הוא חוזר ואוזק לי את הידיים מאחורי האסלה, לא עם רצועות העור והמנעול, אלא עם אזיקים משטרתיים.

אומר לי שוב לא לזוז ומגחך לעצמו שזו אמירה מיותרת, כי גם אם אני מאד רוצה, אני לא ממש יכולה לזוז לשום מקום.
המחשבה שעוברת לי בראש, זה שזה לא באמת קורה לי... שקראתי על זה בכל כך הרבה סיפורים ובלוגים, אבל זה מעולם לא היה קשור אליי, וככה זה היה צריך להישאר...
אבל אני כאן, וזה כנראה באמת קורה, ועכשיו זה הזמן לתת לגל הזה לעבור, עם כל מה שהוא מביא איתו.

הוא חוזר ואני מרגישה את ההצלפה הראשונה על הישבן. מתבקשת לספור.                      
ההצלפות הן לא מה שבאמת מכאיב (אני חושבת שהוא בכוונה הצליף חלש), גם לא אלה שפגעו קצת יותר גבוה בגב התחתון, אלא ההדף שהן יוצרות בי, שגורמות לפנים שלי להיות מוטחות אל הקרש.
קשה לי לשמור על שיווי משקל, והמצח שלי בלית ברירה, מהווה נקודת איזון לגוף.
מגיעה לספירה של עשר והוא נכנס למקלחת ומשאיר אותי ככה כבולה.

אני נותנת לעצמי להתנתק, כדי לשרוד את הזמן שאני צריכה להישאר ככה, שמי יודע כמה זמן זה יהיה...
המחשבה ש"לא עושים לי כאלה דברים" עוד מידי פעם מהדהדת בי, אבל אני יודעת שאין בה טעם, היא רק תרגיז אותי, תחבר אותי ותפריע לי להתנתק.

מתישהו, הוא מסיים להתקלח, ומתקרב אליי.
מנסה להוריד לי את העגיל השמאלי, ואני מקווה בכל ליבי שהוא לא יצליח.
מודה לאלוהי העגילים על זה שיש לי עליו סוגר, ועוד יותר על זה שהוא כנראה לא תותח במוטוריקה עדינה.
יששששש ! הוא התייאש ומשאיר אותו.
אתה יודע למה היה לי חשוב שהעגילים יישארו עליי...                                                        
מאותה סיבה שהתפללתי בימים שלפני הטיסה שהוא לא יבקש שאוריד את כל התכשיטים, שהתפללתי שלא ייזכר בזה במהלך הטיול.                                               
את השרשרת שלי כבר הורדתי ביום שבת שלפני הטיסה והשארתי בבית, כי תיארתי לעצמי שיהיה לי יותר נוח בלעדיה, אם יהיה עליי קולר.
(ואגב, היא עדיין לא חזרה לצוואר שלי).

אני חושבת שהיה לי די ברור מה עומד לקרות...
עצמתי עיניים והזרם החם של השתן שלו, שטף לי את הפנים, וקצת את השיער, ומילא את האוזן שלי (דווקא הימנית), ונזל על השפתיים שלי והסנטר.

הוא סיים והלך.
חזר אחרי כמה זמן וניסה לפתוח את הנעילה של האזיקים, אומר משהו על זה שהוא מקווה שהמפתח לא ייפול לאסלה.
כבר לא היה לי אכפת מכלום.
המשפט שחזר לי בראש היה: "זה קורה וזהו... זה מה שיש".

הוא שיחרר את האזיקים וקרא לי אליו.
הוא ישב על השפה של האמבטיה והניח את הראש שלי על הירך שלו ונישק אותי, את הלחי שהייתה שטופה בשתן שלו, ואת השפתיים שלי, שהיו נעולות ואת הסנטר.                                                                                    
"את רואה שזה לא מגעיל אותי ? אני מנשק אותך כשאת מלאה בשתן שלי... זה לא מגעיל.
את יכולה לשטוף את עצמך ולהתקלח אם את רוצה. מה שמתאים לך". ויצא.

שטפתי פנים והחלטתי שאני לא נכנסת להתקלח ולא שוטפת את השיער.
אם זה יהיה מסריח, אז שיסבול.
לא בא לי להתנקות בשבילו, אפילו לא בשביל עצמי.
וככה יצאתי לחדר.  

במיטה, אני כועסת, רותחת, שוב הדיסוננס הזה משתלט.
הוא לוקח את היד שלי ומניח על הישבן שלו, שאלטף.
ואז מבקש את האצבע שלי שתשוטט לו סביב פי הטבעת.
ואז שאלקק את הלחיים של הישבן שלו, ואז שאלקק לו את החור.

סירוב שני להיום. ככה. לא מוכנה.

הוא אומר שהיה לו ברור שאסרב ו"לילה טוב".