ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מיש

החיים שלי הם לונה פארק אחד מתמשך, רכבות שדים, רכבות הרים, מבוכים, קרוסלות, גלגל ענק. הכל מהכל.

הבלוג הזה נפתח ב2010, עבור הבעלים הראשון שלי... ש"קרא, למד ונהנה".
זכיתי לחוות איתו את גן העדן של ההתמסרות המוחלטת.
הוא לקח אותי למסע מרתק (ואולי מופרע) של פעם בחיים, כזה שמשאיר חותם, לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לשנות צורה, נגעתי בקרקעית של התהום, וזה כאב יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי (והיו).

אחריו (בסוף 2011) נכנס לחיים שלי, זה שהיה הצעד הראשון, כדי להחזיר אותי לחיים.
בחוכמה ורגישות הוא ידע לא לבקש בעלות, אלא להיות "בעל הבית", והיה ברור לשנינו, שאנחנו זה לכל החיים.

ואז, למרות שהייתי עדיין שבורה וסקפטית, נשאבתי קריטית והתמסרתי שוב.
באהבה גדולה. לאיש מקסים. אחד המטורפים והשווים.
היה נדמה שגם שם ישבר לי הלב, אבל הפעם, לשמחתי, הצלחנו לעבור מהיררכיה לחברות.

ואז היה קצרצר, מקסים, שבקושי הספקנו לטעום, אבל יצא, שהיה קרש הקפיצה...
לאיש שהוא חלק מחיי בתשע השנים האחרונות, ובצורות המיוחדת שלנו, צפוי להשאר לעוד שנים רבות.
לזה שבסוף 2012, הכריז שיגנוב אותי ואני אהיה שלו, ואם נתאהב, תוך שנה אהיה בהריון ממנו! (זה קרה הרבה קודם!)
זה האיש שיצר איתי חיים! שהיה מעליי, לצידי, לפעמים מתחתיי, מאחורי, ומלפני.

הבלוג חוזר לאוויר בהדרגה, אחרי שהיה בהפסקת פרסומות מאולצת.
וחוזר עם הרוח שנושבת בי היום, רוח של שינוי קוסמי, ביקום ובתוך כל אחד/ת מאיתנו.

מוזמנים להגיב, לכתוב לי לפרטי, לשאול ולשתף...
אבל לא לצפות לקשרים, אני ונילית, לא פנויה ולא מעוניינת.
אבל אוהבת!
לפני 4 שנים. 6 במרץ 2020 בשעה 21:20

 

תחילת 2011 - קצת לפני שהתחיל "שינוי הצורה", הפסקתי ללכת לדיקור.

אחרי עשור של טיפול תחזוקה שבועי, עם מטפל שהוא חבר וכמו אח, מצאתי את עצמי בורחת, מתחמקת, נמנעת.

התביישתי להגיע.

לא פחדתי שישפוט אותי, כי הוא לא כזה, אבל שפטתי את עצמי, וגם גזרתי דין.

לסבול.

 

 

מצאתי עכשיו את הטיוטא האחרונה שנשארה קבורה כאן, עם כמה נושאים שכנראה עוד לא פירסמתי.

זה אחד מהם.

אני מסתכלת על התאריך... עשרה ימים אחרי שהכרתי אותך, בעל הבית.

ידעתי שאני עומדת לחזור, לחיים, ואליו, לדיקור.

 

המילים האלה נכתבו בשעה 16:50, בתאריך 08/11/11:

 

בקרוב אני אלך אליו.


הוא בטח ישאל אותי, למה לא באתי במשך השנה.

אני חושבת על מה שאני אומר לו...

שהייתי צריכה למות כדי להוולד מחדש.

 

ואני אחרת.

אחרת ממי שהייתי קודם.

יותר יפה.

יותר אוהבת.

 

 

רואה את העולם באור אחר.

רואה גברים באור אחר.

רואה ערכים באור אחר.

רואה אותי אחרת.

יותר קיצונית.

 


כשאני רצינית ~ רואים ממוקד.

כשאני צוחקת ~ אפילו המתים (ואלה שמתאבלים עליהם) מצטרפים.

כשאני שקטה ~ אני דוממת, נעלמת.

כשאני רועשת ~ שומעים אותי גם אלה שלא רוצים.

כשאני חשוכה ~ שוב החרדה חוזרת.

כשאני מאירה ~ אני עלולה לסנוור.

 

 

 

עבר כמעט עשור... והכל שוב מתחבר מחדש!


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י