תחילת 2011 - קצת לפני שהתחיל "שינוי הצורה", הפסקתי ללכת לדיקור.
אחרי עשור של טיפול תחזוקה שבועי, עם מטפל שהוא חבר וכמו אח, מצאתי את עצמי בורחת, מתחמקת, נמנעת.
התביישתי להגיע.
לא פחדתי שישפוט אותי, כי הוא לא כזה, אבל שפטתי את עצמי, וגם גזרתי דין.
לסבול.
מצאתי עכשיו את הטיוטא האחרונה שנשארה קבורה כאן, עם כמה נושאים שכנראה עוד לא פירסמתי.
זה אחד מהם.
אני מסתכלת על התאריך... עשרה ימים אחרי שהכרתי אותך, בעל הבית.
ידעתי שאני עומדת לחזור, לחיים, ואליו, לדיקור.
המילים האלה נכתבו בשעה 16:50, בתאריך 08/11/11:
בקרוב אני אלך אליו.
הוא בטח ישאל אותי, למה לא באתי במשך השנה.
אני חושבת על מה שאני אומר לו...
שהייתי צריכה למות כדי להוולד מחדש.
ואני אחרת.
אחרת ממי שהייתי קודם.
יותר יפה.
יותר אוהבת.
רואה את העולם באור אחר.
רואה גברים באור אחר.
רואה ערכים באור אחר.
רואה אותי אחרת.
יותר קיצונית.
כשאני רצינית ~ רואים ממוקד.
כשאני צוחקת ~ אפילו המתים (ואלה שמתאבלים עליהם) מצטרפים.
כשאני שקטה ~ אני דוממת, נעלמת.
כשאני רועשת ~ שומעים אותי גם אלה שלא רוצים.
כשאני חשוכה ~ שוב החרדה חוזרת.
כשאני מאירה ~ אני עלולה לסנוור.
עבר כמעט עשור... והכל שוב מתחבר מחדש!