מיש

היום היה שלוש שנים למותו.

הקדשתי חלקים מהיום, כדי לבנות את הפוסט הזה.

וכמו שאני פרפקציוניסטית אובססיבית, הייתי יסודית.
עברתי על ארכיון הבלוג שלי והעתקתי פוסטים רלוונטים,
ואז עברתי על שלו (תודה לכלובי שהחזיר והשאיר באוויר).
והדבקתי כרונולוגית ונזכרתי בדברים.

וכשהגיע הזמן להתחיל לערוך ולסדר ולהסביר, התרוקנתי.

אז כל מה שעשיתי היום, יישאר בטיוטא...

אני אשים פה רק את זה: (נדהמתי והצטמררתי למצוא את זה)

החלטה חדשה לחיים. פורסם לפני 8 שנים. 28 באוק׳ 2011, 19:51

שש וחצי שנים אחרי, זה נגמר אחרת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אז איך המשולש התחיל?

קיץ 2009 ~ הפסקתי לקחת גלולות, בהחלטה שלקראת גיל 36, הגיע הזמן להכנס להריון.

באוגוסט הכרתי בחודש אחד בכלוב, שלושה עורכי דין.
אחד מצא חן בעיני הכי.

ראיתי את הבלוג שלו, ושלחתי הודעה.
לא ניסיתי להתחיל איתו, כי כמו תמיד, לא חשבתי שמישהו ירצה אותי או יתעניין בי.
אבל אני התעניינתי בו.

הוא ענה, החלפנו הודעות ועברנו לצ'ט (שם נגמרה היסטוריית ההודעות לשבועיים הבאים).

אם זכור לי נכון, בערב שלמחרת, נפגשנו.

קבענו להפגש בארנה בהרצליה, ועוד בטלפון בדרך, הספקנו "לריב".
בסוף מצאתי, הגעתי, חניתי, יצאתי מהרכב, זיהיתי והתקרבתי אליו.
הוא התקרב חזרה, לקח את היד שלי בשלו והתחלנו ללכת,
כאילו שאנחנו זוג שביחד כבר שנה ורק נפרדנו הבוקר, כשכל אחד יצא לסידוריו.

זה הרגיש הכי טבעי בעולם, "הריב הראשון" שלנו כבר היה מאחורינו.

הערב המשיך בחוף ועל החול, עם הרבה נגיעות נשיקות ונשיכות (כמו שהוא אוהב).
ונסעתי משם, כשאני מלאה בסימנים.

התברר שאת אחד משני העו"ד האחרים, הוא מכיר מהעבר (לימודים) ויש שם תחרות מובהקת ביניהם,
בעיקר כי כבודו, הפסיד ל"הוא" איזו בחורה פעם.
הוא השביע אותי שאני לא מגלה ל"הוא" שאנחנו מכירים, וגם שהוא לא זוכה בי!

היינו בקשר כמה שבועות, כשהוא דואג להבהיר לי, שאין לי בלעדיות, אבל שאני הראשית.
כלומר, הוא יוצא ונפגש ומקיים קשרים עם עוד נשים, אבל אני מס' 1 (נניח שהאמנתי).
ידעתי כמובן מי האחרות, או לפחות על חלקן.

בעיקר ידעתי על המשמעותית השניה, שנמצאת רוב הזמן בלונדון.
שאפילו היו כמה דברים שלה במקלחת בדירה שלו.

מודה שהתאהבתי.
חזרתי אפילו לקחת גלולות, כדי שלא יחשוש להזדיין איתי (עוד אחד עם טראומת הכנסה להריון).
אבל זה לא קרה אז.

לא הספקנו...

ואז הוא הכיר את זו, שסובבה לו את הראש ותפסה אותו בביצים.
הוא נהיה הרבה מאוהב וקצת שפוט ונעלם איתה למחוזות אחרים.

במהלך השנה הבאה, ההיא מלונדון ואני הכרנו, בגורל משותף של אלו שקצת נזנחו מאחור.
ואז כשהצלבנו סיפורים, הכרנו את מה שנקרא Xרוניזם:
היכולת לגרום למישהי, לחשוב שהיא מושא הפוסט, האהבה, תשומת הלב, העיקרית.
והיכולת לעשות את זה במקביל, לשתיים או יותר.

מה שנקרא "לתפוס כמה ציפורים במכה אחת".

אז בעודנו אוהבות, כועסות, מתגעגעות וצוחקות על כל העניין,
התאהבנו אחת בשניה (אי אפשר היה שלא).

היא ואני נהיינו חברות טובות!
לונדון, אמסטרדם וישראל.
גוף ונפש.
קירבה גדולה, אהבה ענקית.
בירכתי על מתנת השיש.
גם כי היא מדהימה וגם כי היא הייתה (סוג של) מתנה ממנו.

היא הצליחה לנהל איתו איזה קשר מחתרתי, ואני הרגשתי אותו דרכה.

שנתיים חלפו והוא חזר לארץ, ולרווקות, ולקשר איתנו.
(בדיוק שבוע אחרי שהכרתי את בעל הבית...)
וחיברתי אותו לשאר החבורה (כבר כתבתי בפוסט הקודם, שזה אחד הפטישים שלי).
אני הייתי אז עם לב שבור, והנוכחות שלו קצת עזרה.
שוב נגיעות, פינוקים, דיבורים, נשיכות, מידי פעם שנת לילה עם חיבוק.

ואז הוא הזמין אותי איתו, למסיבה אצל מכרים.
הגענו ובמרפסת פגשנו, אקסית של אקס.
ראיתי שהיא מוצאת חן בעיניו והוא אישר.
שאלתי אותו אם הוא רוצה שנקדם שם משהו.
הוא רצה לראות אותנו מתנשקות.

ניגשנו אליה, היא הכירה אותי והתחבקנו, ואז הצגתי לה אותו.
בלי להתבלבל, אמרתי לה ישר ולעניין, שהוא ביקש לראות אותנו יחד.
היא ענתה שבכיף ואז דפקנו צרפתיה, עמוקה וארוכה (ונעימה יש לומר).
בעיקר מה שהיה נעים, זה להרגיש את היד שלו עוטפת אותי תוך כדי, ואת המבט המרוצה שלו על שתינו.

נכנסנו לסלון, נמרחנו שלושתינו על הספה, ושקענו בשיחות וליטופים.

סיימנו את הערב, כשהיא רוצה להיות הצעצוע של שנינו.

אחרי כשלושה ימים, שבהם הוא עדכן אותי בכל מה שמתרחש, שחררתי את עצמי מהמשולש החדש.
הבנתי שהם הולכים להיות זוג, ואני רוצה לפנות את השטח.
מה גם, שבעל הבית כבר היה בתמונה, והלב שלי גם ככה כבר היה תשוש מהכל.

הם היו ביחד חמש שנים.
כבר כמעט סימנתי עוד נקודה לגן עדן (שתיים כבר היו לי), ואז הם נפרדו.

נשארנו בקשר כולנו, כל שנים האלה, גם ידענו על התוספות (בהסכמה) שהיו מהצד.
והיה תמיד קשר מיוחד.
כזה שמבין מכלול.
שמקבל חולשות.
שסולח על הכל.
שתמיד אוהב.

עד שהוא דפק לנו ברז, והתרסק עם האופנוע באיזה ליל שישי,
בדרך לעוד איזה שומקום משמעותית או לא.

הלך צלע, אבל לעולמים ישאר שם המשולש.