עברו שנים, מאז שהייתי נתונה.
נתונה לכפתורים.
כאלה שלוחצים עליהם, ואני פועלת בהתאם.
ומאז שנכנסנו להיררכיה, זה קרה ממש מעט פעמים.
קודם כל, כי הוא החליט על קצב מסוים, איטי, מחושב, מיושב.
ואז הגיעה גברת קורונה, והכניסה מגבלות לחיים של כולנו.
הוא לחץ לפני כמה ימים על כפתור, ולקחו לי כמה שניות לקלוט.
זה חלק מהתהליך, מהזמן שלוקח למיינד, להתאים את עצמו למצב ההיררכי החדש.
ואז כשהוא הסב את תשומת לבי לכפתור שנלחץ (ופספסתי), עבר בי רעד.
גם של עלבון, כי הרגשתי ננזפת לרגע (ואני שונאת לטעות),
אבל גם של העמדה במקום, שמהדקת את ההפנמה.
ומאותו רגע, אני נתונה להוראה.
בשונה מהעבר, שיכולתי לציית ועדיין לבעור מבפנים,
בימים האחרונים, אני מוצאת את עצמי מצייתת ושקטה.
בלי בעירה, בלי כמיהה, בלי התמרמרות, בלי קושי.
ממש בסבלנות.
כי הוא ביקש.
לא מתגעגעת פחות, אבל עסוקה בזה פחות.
לא יודעת אם לזה הוא התכוון...
אבל יוצא שהוא עושה (לי) טוב, בכל דבר שהוא עושה.
אז לתהייה, אם אחרי כל השנים, אני עדיין יכולה להיות במקום הזה,
אני מקבלת תשובות, שיכולה.
לא פחות מפעם.
רק הרבה יותר בשלה, יותר בוגרת, יותר אסופה, יותר רגועה ושלווה.
פחות רכבת הרים, פחות ריגוש אקסטרים מטלטל,
אבל נעים וממלא ונכון ומרגיע ומחבר.
מקווה שיקרא את זה.
ויאהב }{
