היום:
"בוקר טוב נשמה שלי" (פנייה שכבר ממיסה אותי...)
ואז התכתבנו קצת.
הוא שואל ואני עונה, ולמרות שזה נורא קשה, כי אני קשקשנית ידועה,
אני נזהרת לא לחרוג מהכפתור מהפוסט הקודם.
אני מעיזה קצת לשאול (בעיניו זה קצת "לתחקר") ואפילו מקבלת תשובות!
מתישהו בשיחה כתבתי לו:
"לא יודעת אם יצא לך לראות את הפוסט האחרון שלי (על הכפתורים)"
והמשכתי להקליד.
אבל אז הוא כתב שקוראים לו והוא חייב לסיים.
ואני יודעת שהוא באמת חייב ואין מה להמשיך לכתוב, אז מחקתי ונפרדתי.
את מה שמחקתי, הדבקתי לכאן לטיוטא:
"אתה בצללים, בדר"כ לא משאיר עקבות,
אז אני לא יכולה לדעת מה ראית ומה לא,
גם הודעות שאני שולחת"
וידעתי שהולך לצאת מזה פוסט!
הייתה פעם, ש(גם)הוא צחק שאני עושה עליו סטוקינג,
ונורא נעלבתי, כי אני (ממש משתדלת) לא! (לעקוב ולבדוק...).
ואז הייתה את הפעם שיצאתי לדרך ושלחתי לו הודעה מוקלטת,
ואמרתי משהו על זה שנראה לי שהיה מחובר...
(כבר הצלחתי לקלוט משהו, שבא לידי ביטוי בתצוגה של ההודעות בווטסאפ).
ואז:
בתגובה לזה שכתב שאני ממש מרגלת אחריו,
הקלטתי לו תוך נסיעה, הודעה נורא מצחיקה (שחבל שאני לא יכולה לשים פה),
שאני אומרת לו בה, בתחנונים:
"לא... אני ממש ממש ממש לא מרגלת אחריך...
מה אני אעשה, אני רואה (את מה שאני רואה),
ממש, אני ממש לא מרגלת אחריך!
איך אני יכולה?
אני אין לי מושג מי אתה, איפה אתה, כלום"
[14:51, 11.4.2020] בעל הבית!!!: את כן!
[14:52, 11.4.2020] בעל הבית!!!: זה מצחיק
"טוב, אז אני יודעת שהחוק הוא שאם אתה אומר שאני כן, אז אני כן!
אז... אני לא אתווכח עם זה, כי מה שאתה אומר, זאת המילה.
אההה, אבל, טוב... אני ממש אשתדל שלא! (ופה ממש צחקתי בקול)
והעיקר שזה מצחיק אותך."
ואז אח"כ לא התאפקתי וכתבתי:
ועכשיו אחרי שצחקנו, כמה מילים רציניות על כל זה.
בימים האחרונים חשבתי על זה, שלפני שנכנסנו להיררכיה,
הוא היה מדבר איתי הרבה יותר בחופשיות (ושאני לפעמים מתגעגעת לזה).
מחירה של ההיררכיה:
הTOP נוטה (להיות או) לפתח איזה דיסטאנס מסוים (לפחות אלו שהייתי איתם בקשר).
כמו שאני חיה בשלום, עם הדיסטאנס שקיים או נוצר, כך התרגלתי כבר לחד צדדיות.
לכתוב ולא לדעת מתי ואפילו אם, מה שכתבתי נקרא.
אבל האינסטינקט שלי להיות בשליטה, מופיע גם כשאני בוחרת לוותר עליה...
והוא מופיע בכל מיני דרכים (בחלקן אני ממש לא גאה!).
מי שמכיר אותי, יודע שאני מריחה דברים,
שהאינטואיציות שלי עובדות שעות נוספות (גם אם קורה שטועות).
אני ידועה בתור חוקרת בולשת, ולפעמים מכשפה (במובן של "מרגישה" דברים).
גם מס' 1, לפני עשר שנים, צחק איתי (וקצת עליי) על זה. גם הוא נהנה מזה שאני כזו.
אחרי כמה ימים, שבהם שמתי לב שאני מתאפקת מלבדוק אם היה מחובר,
שאני נמנעת במודע מלחפש אותו במרחב הוירטואלי,
כתבתי לו את זה:
בוקר טוב בוס 💚💗
יש מלא דברים שאני רוצה שתדע עליי.
למעשה, הייתי רוצה שתדע עליי הכל.
זו אחת השריטות שלי... שמשלימה את זה, שאני רוצה לדעת הכל על מי שאני אוהבת.
רוצה!
אבל גם ריאלית שאף אחד מהם לא ריאלי.
אתה לא תדע עליי הכל ואני לא אדע על אף אחד הכל.
ובעיקר עליך, אני אדע מעט מאד.
בזה אני מורגלת, בלהשאר בערפל בנוגע לגבר שהכי משמעותי לי.
זה היה ככה עם אבא שלי, מגיל קטן.
אח"כ ביג טיים עם מס' 1 (שעל זה יש לי לספר לך בהמשך, אם טרם סיפרתי).
ואיכשהו, מצאתי את עצמי בעוד קשר כזה, איתך.
ואתה צודק כשאתה חושב שאני סטוקרית... כי יש בי פוטנציאל כזה.
אני סקרנית בטירוף, וגם יש לי גם אינסטינקטים של חוקרת.
אבל! אני דואגת שזה יהיה בשליטה, ולא ינהל אותי.
והמזל שלי, הוא שאני חיה עם הערפל די בסדר, ולא משתגעת.
ובעיקר, שאני מקפידה, שזה לא יפר את הפרטיות שלך (או של כל אחד).
אני לא אציץ למשהו שמסקרן אותי, גם אם הוא מונח מולי, אם ברור לי שמבחינתך "זה לא ענייני".
אני לא אחקור מאחורי הגב, על משהו, שברור לי שמי שחשוב לי, רוצה שלא אדע.
בעניין הזה, יש לי שליטה פנומנלית על הסקרנות שלי.
הייתה לי חריגה אחת בעניין, בנוגע למס' 1, הרבה אחרי ש"נפרדנו".
(אולי סיפרתי לך)
והיא הייתה ממקום של הישרדות נפשית שלי.
זה קרה הרבה אחרי מאבק עם עצמי, ובשליטה מלאה.
אספר לך פעם (:
