ביומיים האחרונים קיבלתי שני ציונים בקורסים שדי חששתי מהם. ציון אחד של תשעים ואחד בעבודה ששווה שבעים אחוז מהציון שלי בתרגול שעוסק בסוגיות יסוד בביקורת הספרות של המאה העשרים. חשבתי שאני אקבל שמונים כי המרצה הספציפית הזאת, נחמדה וחביבה ככול שתהיה, העירה לי על צורת הכתיבה שלי. הציון הסופי אמור להיות שמונים ותשע, שזה לא רע בכלל 😱 הציון השני הוא שמונים וארבע בקורס מתקשורת בשם "ערכים בחברה הישראלית". מועד א' לא הלך לי מי יודע מה. עברתי כבר אז, אבל לא בצורה שסיפקה אותי. אמנם הוא שווה שתי נקודות זכות, אבל הקורסים הבלתי קשורים בעליל שאני לוקחת מחוץ לגבולות שני החוגים שלי נדחפים לחוג המשני שלי בסופו של דבר. אני צריכה להשקיע במיוחד בגלל שהתכנון שלי הוא תואר שני בשני החוגים שאני מתעסקת בהם. ההוויה קובעת את התודעה, והעניין החומרי בהחלט מעסיק אותי. אני לא סופרת פרוטות או מה שזה לא יהיה, אבל העתיד כן מעסיק אותי. אני גם לא יכולה להרשות לעצמי להכשל, משום שציון לא עובר יכול לעלות לי במלגה שלי. הייתי ממש לחוצה על הציון הזה, וה-OCD שלי הרקיע שחקים. כשאני רגועה, אני כמעט ולא שמה לב אליו. ברגע שיש לי לחץ, אני נהיית אובססיבית. אני מיס ביץ', ואני יותר שרוטה ממה שנראה לך. אני לא מאובחנת על ידי איש מקצוע, ואני לא מאמינה שאני זקוקה לטיפול נפשי או תרופתי. אני פשוט צריכה לנשום עמוק ולהתמודד, וזה מה שאני עושה בתכלס.
באופן כללי, החיים לא רעים. יש דרמות בבית ומחוצה לו, אבל זה לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו. ידיד קרוב מאוד שלי נזרק על ידי החברה שלו לפני שבוע בערך, ואני די תוהה אם אני אחת מהסיבות שלה. לא עשיתי שום דבר, אפילו לא בצחוק, אבל הרגשתי את המבטים שלה עליי, הטון של הקול שלה תמיד בעל אופי של חקירה, היא מופיעה בהפתעה דווקא כשאני באה לבקר אותו במעונות שלו גם כשיש שם אנשים אחרים. מסתבר שהיא גם שאלה אם היה בינינו פעם משהו, והיא לא היחידה ששאלה אותו על זה. זו שאלה שנזרקת לא פעם באוויר מולו בקשר אליי. אני לא יודעת אם אותו קטע קרה עם עוד ידידים שלי, אבל איתו זה קורה לא מעט.
ככול שהזמן עובר, אני חושבת יותר ויותר שכדי לי לוותר על הרעיון של להיות אינטימית עם הידיד שנמצא בגרמניה. אני חושבת שהוא נכנס לי לראש רק כי ידעתי שאיתו זה יהיה פשוט, בלי רגשות, בלי ציפיות, ובעיקר בלי אכזבות. הקטע המצחיק הוא שאם אני אהיה איתו, אני כן אתאכזב. אני כן אזרק לרומנטיזציות של רגש שלא באמת נמצא שם, ואני אפגע בעצמי. אני לא יכולה להפריד בין סקס ורגש (קלישאה עם ציצים, מישהו?), ואני הכי לא בחורה של סטוצים. פשוט לא. גם אם אני אביא את עצמי למצב כזה, אני לא אוכל לזרום איתו כי אני לא אהיה שלמה עם עצמי. אני מי שאני, וככה טוב לי. אני אשאר הבתולה המנטלית שאני, זו שצריכה לקחת את הדברים לאט ובזמן שלי, להכיר את האדם שנמצא מולי, לבנות את האמון שלי בו, ורק אז כשאני כבר מרגישה בנוח, להפתח אליו לחלוטין ולהיות אינטימית איתו. אני יודעת שזה נשמע מוזר, שהחברה ההו כל כך מודרנית שלנו מלמדת שסקס זה סבבה (וסקס בכל צורה חוקית ומוסרית הוא לגיטימי), אבל זו לא אני. אנשים אחרים יכולים לעשות מה שבא להם, אבל אני בחיים לא אוכל לעשות סקס בלי רגש בעצמי.
משתנה ללא הרף, ואני עדיין הכי אני שיש :)
ערב נעים,
מיס ביץ' :)