לפני 11 שנים. 11 בספטמבר 2012 בשעה 10:20
הדיכאון הזה שוטף אותי בגלים.
לפעמים אני טובעת, לפעמים אני מרימה את הראש ומשתנקת לנוכח האוויר שנכנס לריאות.
כאילו מחיה אותי מחדש, מחזיר אותי מהמתים.
אני מנסה לקבור אותך, להחניק כעס וכאב על שנתיים מבוזבזות.
אני לא רוצה שתשפיע עליי ככה.
אני לא רוצה להיות שבורה וכואבת יותר.
הייסורים המנטליים האלה הפכו לחלק בלתי נפרד ממני בחצי השנה האחרונה, והם מכתיבים לי את הדרך שאני הולכת בה במקום שאני אכתיב אותה לעצמי.
נתתי לך הכול, ואתה רק ידעת לקחת ולבגוד באמון שלי. תחזקת מערכת יחסים שנייה במקביל אליי.
כל הטוב שעשית לעולם לא ימחק את כל הרע שעשית לי.
הבגידות, השקרים, ההאשמות שלך שאני לא נאמנה כשאני ישבתי בבית כמו מטומטמת וחיכיתי לך.
אני משחררת אותך ואת הכאב הבלתי נסבל הזה לחופשי.
הגיע הזמן שאני אתן לעצמי לקום וללכת מהסיטואציה הזאת.
יום נעים,
מיס ביץ' :)
