עקב רוח הסלחנות הבלתי מתפשרת שעוברת עלינו בימים האחרונים, החלטתי שגם אני אכנס לקטע גם אם אני לא אעשה את זה באופן דתי. אני יודעת שאני מבלבלת הרבה מאוד בשכל על הפרידה מהאקס ועל חצי השנה האחרונה שבאה בעקבותיה. כמה שאני לא כועסת ופגועה ממנו, אני בעיקר כועסת על עצמי. אני כועסת על עצמי שהייתי כל כך מאוהבת שהייתי עיוורת לשקרים, לבגידות, לאלימות המילולית, ואף לניסיון לאלימות פיזית מצדו בשלב מסוים במהלך הקשר. אני נשארתי איתו, ולרוב האשמתי את עצמי. אני עדיין שואלת את עצמי מדי פעם אם לא אני גרמתי לו לבגוד, ואני נתתי לו את כל כולי. אני לא יכולה לחשוב על סיבה הגיונית אחת שהייתה יכולה להוביל אותו לנהל שתי מערכות יחסים במקביל.
מה שאני מנסה להגיד הוא שהאקס שלי יצא שמוק בהחלטה שלו לבגוד בי, ועוד למשוך אותי באף במערכת היחסים הזאת מסיבה שעדיין לא ממש מובנת לי. אני לא חושבת שאני אשמה בזה, ואין טעם בשבילי להמשיך ולהאשים את עצמי. הוא בחר לעשות את מה שעשה ולמרות שאני סובלת מהתוצאות, אני לא צריכה לסבול מהן. אני לא צריכה להפסיק לתת אמון או להיות כל הזמן במגננה מפני מי שאני רוצה להכניס לחיים שלי. אני לא צריכה לבטוח בכל אחד וישר לפתוח לו את הדלת, אבל אני יכולה להשאיר חריץ אותו יפתחו מעשים ומילים שיגרמו לי להבין שאותו אדם שווה שאוריד עבורו את המחסומים הרגשיים שלי.
שנה טובה וצום קל ומועיל,
מיס ביץ' :)