שקלתי למחוק את הפוסטים בבלוג בימים האחרונים. כל אותם פוסטים שעסקו בפרידה מהאקס, בהכחשה שאחרי, ההדחקה, הדיכאון של החודש האחרון.. ועכשיו הבנתי שלמחוק את הפוסטים האלה זה כמו למחוק את כל ההתקדמות שעשיתי בשמונת החודשים האחרונים, להתעלם מכל התהליך. אני מודה. עברתי מהר מאוד אחרי הפרידה במחשבה שכל הבכי שעשיתי במהלך אותם שלושה שבועות בפברואר הוא היה תקופת הדיכאון שלי. אחרי שבוע, יצאתי למסיבת פורים ומצאתי את הריבאונד הראשון שלי. למה אני מתעקשת לקרוא לו הריבאונד הראשון? כנראה בגלל שהיו לי ארבעה נוספים, כפי שכבר ציינתי באחד מהפוסטים הקודמים. זה לא שאהבתי את א' יותר ולא הרגשתי שאני זקוקה לו לא אומר שהתגברתי על הפרידה ועל כל הגורמים שהובילו אליה, כולל כמה שהיו מתחת לפני השטח. אני טעיתי. אני טעיתי ובענק כי אחרי שבעה חודשים של הדחקה והכחשה שכל העניין כל כך השפיע עליי, נפל עליי עכשיו חודש בערך שבכיתי פעם בכמה ימים עד שבוע.
רגשות הם לא עניין לוגי, והרגשות שהציפו אותי החודש עקב הפרידה היו שאולי לא עשיתי מספיק, לא אהבתי מספיק, או שלא הייתי מספיק טובה. הרגשתי כאילו לא הייתי מספיקה לו, לכן הוא החליף אותי עוד לפני שבכלל חשבנו להפרד. זה כואב לחשוב שאולי הוא הרגיש לא אהוב מספיק או לא מסופק מכל בחינה אחרת ממני וממערכת היחסים שלנו שהוא הלך ומצא מישהי אחרת מהצד. הפעם היחידה שנשברתי ככה בבכי הייתה בחודש הרביעי אחרי הפרידה כשגיליתי שהם מאורסים. במשך יומיים-שלושה פשוט הייתי שבר כלי. עם כל הכאב שפתאום נפל עליי בחודש האחרון כשהפסקתי לדחוף את כל המחשבות והרגשות הלא נעימים האלה למטה, הגעתי להבנה שאני לא אשמה במה שקרה. הוא בחר ללכת מאחורי הגב שלי, ואני נתתי לו כל מה שיכולתי והייתי צריכה לתת ומעבר לזה.
אין מערכת יחסים מושלמת. היה לנו טוב ביחד והיה לנו רע ביחד, אבל זה נגמר. אני החלטתי אתמול בבוקר, אחרי לילה של בכי שרק שיחת טלפון עם חברה שלי הרגיעה אותי, שאלה הדמעות האחרונות שאני בוכה עליו. הוא לא יחזור, אני לא רוצה ואני לא צריכה שהוא יחזור. אני צריכה לחזור לעצמי, ואני עושה את זה לאט לאט. נתתי לעצמי את המקום והזמן לתת ביטוי בריא לרגשות שכל כך טרחתי להחביא מאנשים אחרים ומעצמי, ועכשיו הגיע הזמן שאני אעבור הלאה.
יש לי הרבה מה לתת לאנשים אחרים, והגיע הזמן שאני ארעיף את האהבה שלי על מישהו ששווה את זה. אני לא מאמינה שיום אחד אני אסתכל על התמונות של א' והארוסה שלו ולא יכאב לי בכלל, אבל אני חושבת שאני כן אגיע למקום בו יכאב לי הרבה פחות. הקליפ הבא הוא פנטזיוני משהו לגבי איך שאנשים אמורים להתייחס ולהרגיש אחד כלפי השני אחרי פרידה, אבל זה כמעט ולא קורה בפועל.
שבוע טוב,
מיס ביץ' :)
