צריך שניים לטנגו

אלוהים, איזו עייפות.
לא תיארתי לעצמי שהדרך החדשה הזו מעייפת כל כך.
מקננת בי תחושה אחרת...משהו קצת מעיק...
לא מדובר בקישוא שאדוני ביקש ממני לישון איתו, טפטוף שעווה רותחת על גופי, ביקור מהיר ונבוך במכולת השכונתית כשלגופי חולצה לבנה בלבד ומכנסיים (לא הייתי מסוגלת לעבור את המחסום הזה ולצאת עם מכנסון קצר.)לא. לא זה.

אולי זו תחושה של ממלאת תפקיד. מבצעת הנחיות. מגייסת את כוח הרצון בכוח. והרצון בא אחר כך. לא ברור לי כמה ממנו זו בעצם באמת אני- עושה דברים מתוך בחירה ותשוקה וכמה מהם זה כי נתבקשתי ע"י אדוני לעשות ואני מחוייבת לו ולי ולדרך.
חלק מן המשימות גרמו לי לחוש חוסר נוחות, מבוכה וחשש, פחד מכאב...למרות שהתבדיתי לבסוף והעונג היה גדול מאוד, אבל הן חדשות לי ולא מוכרות.
לא יהיה זה מהנה יותר אם בגלל שכ"כ ארצה לחוש בעונג הזה שוב אבקש זאת בעצמי, ללא משימה מצד אדוני?...אז למה קצת ירד לי החשק?
האם זהו? הוא אדון לחשק שלי???
זאת לא אסכים לקבל לעולם.
היכולת לבחור היא חלקת אלוהים הקטנה שלי. של כולנו.

אולי בהמשך השליטה באמת תחזור אלי? הרי אם זה תלוי בי בלבד- הייתי מתעצלת. לא הייתי יוזמת. התיאבון למין היה נדחק. באופן תת מודע לא הייתי נותנת לו מקום.

מצד אחד - קשה לי עם העובדה שהוא שולט. מכתיב את הדרך. אני סומכת עליו ויודעת שהוא יודע את הדרך ועושה זאת ברגישות ובנחישות.

מצד שני- איפה אני? רק נענית?

איך שומרים על שליטה בתוך חוסר השליטה?

אתם מוזמנים להגיב.

התיישבתי מול המחשב הבוקר (כבר יתרון אחד לגל הפיטורין הנוראי)...

כולי בציפייה מצד אחד ובחשש מצד שני.

מה אדוני יאמר על כך שלא עמדתי במשימתי לפרסם את הפוסט הראשון עוד בסוף השבוע.

הוא העריך את העובדה שעמדתי במשימות רבות אחרות במהלך סוף השבוע ובא לקראתי והחליט שעלי לפרסם שניים. זה השני.

אני חושבת שעכשיו אני מתחילה להבין מהו גודל השינוי. זו לא עוד הרפתקה מינית חד פעמית . מדובר בשינוי אמיתי. מהיסוד. כזה שנתמך על ידי שני גברים. חזקים. `אדונים`. האחד אדון ,חבר, שותף, בעל ומאהב בחיי

השני-אדון ומחנך בתחום המיני והביטחון העצמי.

היום הבנתי מה קורה לי עם גבולות. אני מכירה בקיומם ומבינה שעברתי אותם רק בדיעבד.

אדוני ביקש ממני לבצע משימה. בתחילה חשתי לא נוח. אחרי הכל הייתי ב `אזור חוסר נוחות` שלי. זה אחרי שהתגברתי על המבוכה של להיות מולו במצלמה עירומה לחלוטין כשהוא רואה כל הבעה שלי,כל תנועה שלי, ומגיב.



ביצעתי את השלב הראשון במשימה הקשה ...הרגשתי מוזר,נבוכה, אחרי הכל המשימה הדומה שקדמה לה הייתה רק לטבול שתי אצבעות בשתן שלי כל יום. זהו. (לא כזה "זהו"). ועכשיו- יש כוס שלמה של זה.

הרטבתי את עצמי, לא הבנתי למה. לא נהניתי. לא ידעתי לומר באופן ברור –די,לא כיף לי. הבנתי,ניסיתי, אני לא אוהבת את זה ולא רוצה להמשיך.

נפגעתי. אדוני לא הבין שלא נעים לי.אמרתי "לא רוצה,די, מיציתי, לא אוהבת את זה".

אך הוא המשיך ודרש, והלך לו. תיכף ישוב.

עזבתי הכל, נכנסתי להתקלח. לשטוף מעצמי את החוויה.

כששבתי ראיתי שכתב:

"המבט שהיה לך בעיניים קודם - צבט לי. אין לי שום כוונה לגרום לך לחוות דברים שאת לא אוהבת או קשה לך להתחבר אליהם... רע לי עכשיו". קודם כל - אני ממש מצטער. הרגשתי כמה את נסחפת איתי - והלכתי כנראה רחוק מידי. אני כועס על עצמי שנסחפתי איתך. אבל אני גם כועס עליך - שנתת לי. לעולם, אבל לעולם!! אל תעשי דבר שאת מרגישה שאני מכריח אותך. הרעיון כאן הוא שינוי חשיבה והנאה. ואם את סובלת - אני לא רוצה שתעשי את זה! אלא אם כן זה עונש. וגם אז יש גבולות. תבטיחי לי - שזה לא יקרה שוב. שלא תרגישי שאני מכריח אותך לראות אותך שבורה ככה - זה העונש הכי גדול שאני כאדון יכול לקבל הכוונות הן טובות ולשם הנאה בלבד

"אני לוקח צעד אחורה. תרגישי חופשייה להתקרב בזמנך החופשי. שתרגישי שאת יכולה לחייך שוב. אני מרגיש שאני מעיק עליך. זו לא המטרה.

אדון אמיתי.

אני חושבת שלא עצרתי אותך בזמן או לא הייתי ברורה מספיק בנוגע למתי אני עוברת את הגבול . בין להימצא באזור הלא מוכר ולחוש לא נוח והתנגדות בגלל שהגבול זר לי ומתי אני לא נהנית כי עברתי את הגבול.מתי לזהות שכבר מכריחים אותי: שאני לא חלק בסיפור, אין לי עמדה ולא מתייחסים אליה גם אם הייתה לי. כמו בילדות.

כמו שאמרת, כל הרעיון הוא באמת ליהנות ולעשות דברים שעושים לי טוב כמו שקורה עד עכשיו. אני מצטערת שהיית צריך לראות אותי בוכה- לצערי כשאני לא מצליחה לבטא את עצמי מילולית ואני מוצפת- הבכי משחרר אותי.

אני לומדת איתך וגם בעזרתך לנהוג אחרת.

אדוני

אדוני יספר לי מה שהוא יודע
אדוני יסדר לי את המחשבה
כי גם אם כבר אין לי כוח
אדוני ישפץ לי את ההרגשה

כי אתה לא רואה אף אחד ממטר
אתה מי שאתה וזה בסדר
הלב שלי ממריא עכשיו,
כמו כדור פורח...
כי אתה לא רואה אף אחד ממטר
אתה מי שאתה וזה בסדר
וגם אם אתה מת עכשיו,
הכל זורח...
הלב שוכח...
לוותר

אדוני רוצה להיות ראש הממשלה
אדוני יודע לספק אישה
אם אדוני חושב שהוא יותר חכם
אדוני לובש מדים וקדימה לצבא

אדוני ימכור לי תכשיטים
וגם את אחותו אם הזמנים קשים
בשביל עירום אתה צריך סיבה
אדוני מוריד מדים וקדימה למיטה


אדוני מפחד שהוא קטן מדי
אדוני מנסה להראות חשוב
אדוני בורח למקום אחר
אדוני לא מבין איך כל זה לא עוזר


בחרתי לפתוח את הפוסט הראשון שלי ב `אדוני` של רוני דואני.

משום מה...מאז שאדוני פנה אלי במייל באמצע השבוע שעבר הרבה לפני שהיה `אדוני`....ולא ידענו שיהיה לי בכלל `אדוני` (יש לי?) השיר הזה מתנגן לי בראש ומעלה בי חיוך בכל פעם שאני עונה לו לקונית והוא ממתין למילת ההמשך.

הוא שלח אלי מייל. כנה. אמיתי. מחמיא מאוד. מאוד מקבל ומזמין. עניתי חזרה שאינני מעוניינת בקשר. אני בזוגיות. טובה. אוהבת. לקראת מיסוד. אז בשביל מה?...

לא העליתי אז בדעתי מה יכול לקרות בינינו במשך מס` ימים, כל זאת בידיעתו, הסכמתו, פתיחותו ותמיכתו המופתית עד להערצה של בן זוגי .

עד אותה הצעה חשבתי לעצמי- שנים רבות חוויתי רווקות וקשרים מזדמנים, לא מזדמנים, שכבתי עם גברים וחוויתי חוויות. אבל לא הייתה לי באמת אהבה, אינטימיות אמיתית, והנה- הוא הגיע סופסוף. עברתי כל כך הרבה כדי שזה יצליח. שנינו עברנו. אז אם אין הרבה סקס- לא נורא. זה ימתין בסדר העדיפות. מה זה לעומת השאר.

ועכשיו- הזמנתי לחיי כנראה את אדוני שהעיר אותי מתרדמת החורף ששריתי בה בשנים האחרונות. כמה קל. כמה קשה. איך יכולה להיות למישהו כזו עוצמה, כזו יכולת לדעת מה לומר ומתי, על אילו מיתרים לפרוט, ולא בשביל לספק את האגו הגברי שלו, לא בשביל לספק יצר חרמנות רגעי, לא בשביל לרומם את עצמו ולהקטין אותך תוך כדי שאת חשה חסרת אונים ונטולת בחירה.

אלא בשבילך. קודם כל בשבילך. כי את החלטת. את בחרת שדי. זה בסדר להיות רעבה.מספיק זמן רעב והצבת חומות. זה בסדר להרגיש טוב עם זה.לבחון את הגבולות שפעם הבית והחברה הציבו לך.

הוא תיאר בפני את נסתרות הדרך בה אוכל לבחור ללכת.ניסיתי לתהות אחר המניעים,הפתעתי אותו אך גם הופתעתי מתשובותיו.

העובדה שבן זוגי שותף ואדוני מקבל זאת- ומעבר לכך אף רואה בו חלק אינטגראלי יחד עם שמירה בקפדנות על הגבולות- גרמה לסקרנות שלי לעבוד כפליים ולנסות להבין מה יש פה?...מה אין פה שהוא יוכל לתרום?.

הסכמתי לתת צ`אנס ולצאת לדרך. הייתי צריכה לקבל עלי מס` חוקים והגדרות.

בלילה כשהאיש שלי חזר הביתה די מאוחר, הכנתי לשנינו סלט כי הוא חזר גווע מרעב...לבשתי חולצה אדומה דקיקה עדינה ...מגפיים שחורים גבוהים ותחתוני חוטיני שחור...פיזרתי שיער, הייתי אחרי מקלחת חמה ארוכה

הוא הגיע..והיה בהלם!..."למה לא כל פעם כשאני חוזר את ככה":)

לרגע הייתה לי הרגשה מטופשת...אבל הדחקתי אותה.

קראתי לו למיטה, המשכתי לנשק ולהתחכך בו, עד שירדתי לו, הכנסתי את הזין שלו לתוך הפה שלי...כל פעם עמוק יותר...תוך כדי שאני עולה ויורדת....קרה פחות ממקודם שרציתי להקיא....אבל התגברתי על זה....הוא גמר לי בפה...והמשכתי לרדת לו וללקק מסביב,כשכל הזרע נוזל לי על הפנים, ואני מביטה בו במבט חתולי ושטוף זימה ....לא הפסקתי, ליקקתי עוד, אספתי עוד זרע והמשכתי...הוא לא יכל יותר....ביצעתי את המשימה שלי בהצלחה.


איפה היית שנתיים????

הוא שאל אותי....איפה זה היה שנתיים??

המדהים כאן, שככל שאני עושה את זה יותר בא לי יותר. גיליתי בי את התשוקה אליו כמו שמעולם לא הייתה, את התאווה לאיברו המזדקר בתוכי, בפי..

נצמדתי אליו וביקשתי סקס. אני. שמעולם לא ביקשתי סקס. אמרתי לו תזיין אותי שוב!


הוא הביא חמש קוביות קרח, והכניס לי אותן עמוק לתוך הכוס....את הקוביה השישית הוא הניח על הפטמות שלי...זה היה קר מגרה.

הוא חדר לאט כשקוביות הקרחבפנים וכשהוא יצא....כאילו פקק .....כל המים יצאו החוצה בבת אחת. זה היה כ-י-ףףףףףףף

תכננו ללכת לסרט אחר כך. הוא ביקש שאלבש לסרט רק שמלה שחורה בלי חזייה ובלי תחתונים

בסוף לא נכנסנו לסרט,חזרנו הביתה....אני כבר לא זוכרת אם שכבנו שוב, אבל בבוקר קמנו, נסענו צפונה...היינו בראש אחר.....בחזרה כשהוא נהג שוחחנו הרבה ...והוא התבאס שיש בטח פקקים בכביש וואדי ערה. עניתי שאם יהיו פקקים- ארד לו שוב (מי אמרה את זה? זו הייתי אני?!)

הוא ענה "בבקשה שהיו פקקים בוואדי ערה ":)

פתאום הרבה פחות מרתיע לומר לו תזיין אותי, או להבטיח שארד לו....הרבה פחות מרתיע לעשות דברים נוספים...

אני בתחילתה של הדרך. אני לא יודעת איך אהיה בסופה, מקווה שאהיה דומה. בטוחה שאהיה שונה. מבטיחה לחזור לכאן לשתף.