צריך שניים לטנגו

אלוהים, איזו עייפות.
לא תיארתי לעצמי שהדרך החדשה הזו מעייפת כל כך.
מקננת בי תחושה אחרת...משהו קצת מעיק...
לא מדובר בקישוא שאדוני ביקש ממני לישון איתו, טפטוף שעווה רותחת על גופי, ביקור מהיר ונבוך במכולת השכונתית כשלגופי חולצה לבנה בלבד ומכנסיים (לא הייתי מסוגלת לעבור את המחסום הזה ולצאת עם מכנסון קצר.)לא. לא זה.

אולי זו תחושה של ממלאת תפקיד. מבצעת הנחיות. מגייסת את כוח הרצון בכוח. והרצון בא אחר כך. לא ברור לי כמה ממנו זו בעצם באמת אני- עושה דברים מתוך בחירה ותשוקה וכמה מהם זה כי נתבקשתי ע"י אדוני לעשות ואני מחוייבת לו ולי ולדרך.
חלק מן המשימות גרמו לי לחוש חוסר נוחות, מבוכה וחשש, פחד מכאב...למרות שהתבדיתי לבסוף והעונג היה גדול מאוד, אבל הן חדשות לי ולא מוכרות.
לא יהיה זה מהנה יותר אם בגלל שכ"כ ארצה לחוש בעונג הזה שוב אבקש זאת בעצמי, ללא משימה מצד אדוני?...אז למה קצת ירד לי החשק?
האם זהו? הוא אדון לחשק שלי???
זאת לא אסכים לקבל לעולם.
היכולת לבחור היא חלקת אלוהים הקטנה שלי. של כולנו.

אולי בהמשך השליטה באמת תחזור אלי? הרי אם זה תלוי בי בלבד- הייתי מתעצלת. לא הייתי יוזמת. התיאבון למין היה נדחק. באופן תת מודע לא הייתי נותנת לו מקום.

מצד אחד - קשה לי עם העובדה שהוא שולט. מכתיב את הדרך. אני סומכת עליו ויודעת שהוא יודע את הדרך ועושה זאת ברגישות ובנחישות.

מצד שני- איפה אני? רק נענית?

איך שומרים על שליטה בתוך חוסר השליטה?

אתם מוזמנים להגיב.