צריך שניים לטנגו

בהמשך ל"דרוש אי בים סוער.. וגם כמה סירות":

לאדוני (וירטואלי ויקר) .

תודה. תודה על שאתה כאן, מקשיב, מייעץ, מבין, לא נבהל, מקבל, מאתגר, יצירתי ושופע רעיונות מאתגרים מאין כמותם. תודה על שהנך מכיר את הגבול הרחב שאליו אני מסוגלת להגיע ומוביל אותי לשם- בחוכמה, רגישות, אנושיות, שואל את השאלות הנכונות. לא עושה הנחות, לא נותן לי להתחמק, מחזיר אותי אלי. תודה.

הסופ"ש האחרון היה אינטנסיבי מדי. אחרי חיים שלמים- שינוי שמגיע כ"כ מהר, כ"כ נכון ובמקום. מרוב שרציתי לגלות, לנסות, הייתי סקרנית, ונעניתי (כמעט) לכל אתגר למרות הקושי והפחד.

בדיעבד אני מבינה שהיה לי צורך לעכל, לחשוב על, להבין: מה היה קודם- מה יש עכשיו, מה התפקיד שלי על ה"סיפון".

אני שמחה שבתוך ים החוויות והתשוקה הסוער, הבנתי שכל הזמן הזה הסירה היא אני.

פשוט...כנראה שרב החובל הלך לישון או שהסירה עגנה מזה זמן רב מדי בחוף מבטחים. חוששת לצאת למים ולהפליג כשהדגל שחור. כשהמים סוערים- יש לרב החובל נטייה לרדת לירכתי האנייה ולהאמין בגלים שידעו מה לעשות ולא יפגעו בסירה.

עכשיו- הודות לאדוני הווירטואלי ואדוני אהובי בחיים- שוב עליתי אל ירכתי האנייה לנווט את דרכה במים סוערים.

האמת- הגלים קצת נרגעו.

זה היופי בזרימה.