כתיבה

כשעלה השחר והוא פקח את עיניו שכח לרגע היכן הוא נמצא. לגופו עטה את בגד הלייטקס הצמוד השחור שקיבל לפני השינה, עם המסכה השחורה שכיסתה את ראשו,למעט עיניו ,אפו ופיו. לפיו חובר הרסן הנוקשה ולרגליו חוברו נעלי הפרסות לפני ששלחה אותו לישון. כל העת שלבש באיטיות את הבגד השחור היא עמדה מולו זקופה וגאה ובידה שוט זנבות. הוא חש פחד והיא ידעה זאת ונהנתה מכל רגע. "שיהיה לך ברור...אתה תעשה הכל. הכל! כל מה שאגיד. אם לא תציית אשתמש בשוט הזה ותאמין לי שאני יודעת להכאיב. אם תהייה צייתן ומאולף לא תחוש במגע הזנבות הזה", ניסתה להרגיעו.

עם היקיצה חש לפתע את אברו הבוער המאיים להתפוצץ בין רגליו. כל שרצה באותו רגע הוא להכניס את אצבעותיו אל חיבורי רגליו ולגעת באברו הזקור והרותח. אך בגד הלייטקס עטף אותו והרוכסן שבין רגליו היה נעול במנעול זעיר של צרוף מספרים שאותו לא ידע. את המנעול הרכיבה באישון לילה כשהיה שקוע בחלום עמוק ומתוק על לנסלוט הסוס האהוב שלו. הוא היה חסר אונים לחלוטין. יחד עם תחושת הטירוף המיני, הרגיש מוגן. תחושה שלא ידע שבועות ארוכים. אמנם שכב על שמיכה דקה שנפרסה על רצפת העץ הקשה אבל בתוך תוכו חש הקלה ואושר שלא ידע להסבירם.

בעודו שקוע בטירופו המיני ובאבדן השליטה על היכולת לגעת באברו הזקור, ראה את דמותה הגבוהה מעליו. מגובה השטיח ראה את הדמות הנשית המדהימה שידע. היא הייתה לבושה במכנסי עור שחורים המחוברים למגפיים עם עקב מרשים בגודלו. לגופה היה סריג צמוד שהבליט את שדייה העסיסיים. שערה השחור היה מסורק בקפידה ופנייה מאופרים קלות. שפתון אדום בגוון בורדו היה מרוח על שפתיה הבשלות. הוא זחל אל קצות מגפניה וביקש לאחוז בה בטירוף.

"מה זה צריך להיות, חוצפן", צרחה וסטרה על פניו בעצמה. "ביקשת רשות, יצור עלוב שכמותך?"

"בבקשה... בבקשה תרשי לי. אני משתגע..מתחרפן..יוצא מדעתי.. בבקשה", התחנן בשארית כוחותיו.

"לא. אנחנו מייד הולכים... תתארגן...", פלטה. "יש לך רבע שעה. וכמו שאמרתי לך.אתה נשאר בבגד הזה , בנעלי הפרסות ועם הרסן עד לניתוח".

"אני חייב ללכת לשירותים... פשוט חייב", התחנן.

היא הביטה בו בחוסר סבלנות. לבסוף הורידה מן הספרייה הסמוכה שרשרת, חיברה אותה לרסן שבפיו והוליכה אותו בכוח לחצר לפינה צדדית לצד הגדר. היא שינתה את צרוף המספרים במנעול ופתחה את הרוכסן. האיבר התפוח והענק שלו פרץ החוצה. הוא ביקש לאחוז בו ולשחרר את הנוזלים הכלואים בו. "שלא תעז לגעת בו...ברור לך", גערה בו בקול רושף. "אתה לא תיגע בו לעולם יותר, רק אם ארשה לך.עכשיו תשחרר את כל השתן המיותר שלך בלי לגעת בו. יש לך 30 שניות !". כשחלף הזמן הרגיש שהוא זקוק לזמן נוסף, אך היא התעלמה ממבטו המתחנן ונעלה את הרוכסן, משאירה אותו מתוסכל וחסר אונים. לפחות את הלחץ הנוראי שיחרר, חשב כדי להרגיע את עצמו.

כעבור שעה קלה מצא את עצמו במשרד מרשים למדי עם ריהוט עץ מהוגני וספות עור מבריקות. היא ישבה על אחת הכורסאות בנינוחות ועישנה סיגריה כשרגליה אחת על השנייה. בצד השני של השולחן ישב גבר ממושקף בשנות השבעים לחייו שעסק בקריאת מסמך רב דפים. כשביקש אף הוא לשבת , אמרה לו:
"אני מעדיפה שתעמוד"
"אני עו"ד לבקוביץ' ...יש לי כאן את כל הפרטים שלך וחוזה העברת בעלות", אמר הממושקף עם השיער הלבן.
"העברת בעלות?", שאל בתימהון.
"תיקרא...כדאי שתיקרא כל מילה..אני אבקש רק לדעת לאן להעביר את הכסף", אמר עורך הדין.

לרגע חשב שהוא עדיין חולם על הרצפה של המארחת שלו, אך כשקרא את פרטי החוזה הבין היטב במה דברים אמורים. הגבירה מבקשת שיהפוך רשמית ובכל דרך משפטית אפשרית לרכוש הפרטי שלה. הוא נקרא לוותר על זכויותיו בכל דבר שניתן להעלות על הדעת, כולל שינויים שהיא רשאית לבצע בגופו מכף רגל ועד ראש. סעיף הכסף עסק בתמורה שהגברת מוכנה לשלם עבור קנייתו והפיכתו לרכושה. זה היה סכום מכובד למדי שיועבר באמצעות העברה בנקאית חודשית ממשרד עורכי הדין לאמו. הידיעה שעתידה של אמו מובטח עד יומה האחרון היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא נכנע וידע שהוא עושה את הדבר הנכון. הוא חתם. עורך הדין קרא לשני עדים מהמשרד הסמוך. שניהם שאלו אם הוא מבין על מה הוא חותם והוא השיב בחיוב. משהושלמו כל החתימות שלף עורך הדין בקבוק ברנדי מזג לכוסות – אחת לגברת, בשבילו ועבור העדים. "למזוג גם עבור הרכוש שלך", שאל. "לא. הוא כבר לא זקוק יותר לאלכוהול", אמרה בחיוך. כעבור דקות אחדות כבר לא היו בבניין הגדול.

לעת ערב לקחה אותו לסלון הבית והסבירה לו את שהיא מצפה ממנו מעתה והלאה:"בכל לילה אתה ישן במחסן עם רצפת הקש שבחצר. מעכשיו ולתמיד אתה תישן בעמידה. אני אחבר אותך ברתמה על טבעת מיוחדת שהכנתי בקיר הבטון הימני. אתה יכול להישען על הרתמה אבל תזכור שאתה תתעורר עם כאבים כשהרתמה תקרע מעלייך את העור. ותיזהר לא להישען על הרסן כי הוא יעשה לך נזק בפה. בקיצור..תתרגל לאט לאט לישון בעמידה...."

הוא ניסה למחות, אך היא היסתה אותו מייד:"זה לא יהיה קל בהתחלה, אבל תעמוד בזה. כי ככה אני רוצה. וככה אני מחליטה. תמיד..אבל תמיד אני קובעת ואתה מציית! ברור?!"
הוא הנהן בראשו להסכמה. תכנית השינה כשהוא קשור ברתמה שיתקה אותו, אך שוב הרגיש איך אברו מזדקר תוך שניות אחדות באזור מפשעתו. הוא הופתע מתגובתה הבלתי צפויה:" בטח בוער לך שם בין הרגליים, נכון?... תתענג על זה עד כמה שתוכל. הוא לא יישאר שם הרבה זמן. אתה זוכר שהסכמת להסיר אותו?", הזכירה לו בחיוך. הוא נתקף בחרדה, אך בתוך תוכו האמין שהגברת מתבדחת ובסופו של דבר תשאיר לו את האיבר שלו, כמחווה של רצון טוב.

הוא כנראה לא הבין עם מי יש לו עסק.

חלפו יום, חלפו יומיים. אולי יותר ושוב הגיע בוקר של יציאה מן הבית אל העולם החיצון . המונית לקחה את השניים לבית פרטי באחת השכונות היותר יוקרתיות של העיר. בדרך ראה את השלטים האלקטרוניים הבוהקים": עוד מפולת בוול-סטריט" "עוד בנק פשט את הרגל"... "חצי מליון בני אדם פוטרו מעבודתם בארה"ב בחצי השנה האחרונה" הוא היה שקוע בהרהורים נוגים על עברו. לפתע עצרה המונית. הם נכנסו לבית הפרטי רחב ידיים. על שלט הכניסה התנוססה הכתובת: "ד"ר נחמן זינגר –מנתח פלסטי" . חיש קל הבין את מטרת הביקור. הקליניקה של ד"ר זינגר הייתה מרשימה למדי, אך הרופא לא רצה מן הסתם להישאר בה. הדלת הימנית הובילה לחדר הניתוחים בו התגאה כל כך באתר האינטרנט המושקע שלו. הד"ר לחץ על מספר כפתורים ואור ניאון כחלחל האיר את האולם שדמה לחדר ניתוח באחד מחדרי המיון. בפינה אחרת הובילה דלת לחדר אירוח מרוהט עם מטבחון וחדרי שירותים צמודים.

"זהו...כאן זה יתבצע", אמר המנתח לגברת. "אני מוכן. כאן יתבצעו הניתוחים ובכל פעם נעביר אותו לחדר האירוח להתאוששות".

"מצוין דוקטור. אז בוא נתחיל...כמה שסיכמנו ..לפי תכנית העבודה עלייה שוחחנו אתמול. היכן הקליניקה של בוריס?", שאלה.

באגף אחר של הבית פעלה הקליניקה הנודעת של רופא השיניים הרוסי בוריס סטניסלאב. כעבור מחצית השעה מצא את עצמו שוכב על שולחן הניתוחים כשגופו קשור ופיו פעור לרווחה. הרסן הזמני הונח על השולחן הצדדי ובוריס, שהיה גדל מימדים עם זקנקן אדמדם החזיק בידו סט של זריקות הרדמה. אט אט כשחש את לסתותיו הרדומות, כאילו נמלים מטיילות על שפתיו, ראה לתדהמתו את שיניו האחוריות נעקרות אחת אחרי השנייה, מונחות בכלי הנירוסטה הגדול. במקומם הכניס הרופא המזוקן שורה של טבעות טיטניום לא מזוהות. כעבור שעות של ניתוח החל שלב התפרים. לפני התפר הסופי פתח בוריס את ארגז הקרטון עם עיגולי הקלקרים המרקדים ומתוכן שלף רסן חדש ובוהק. את לולאות הרסן האחריות חיבר לטבעות הטיטניום והמשיך בתפירה הארוכה והסבלנית. כעבור שעה היה הרסן חלק בלתי נפרד ממנו. חלק מאישיותו, מהדמות החדשה שהשתלטה על הקודמת. הוא היה בדרך להיות הפוני המושלם.

להפתעתו החלמתו מהשתלת הרסן הייתה מהירה למדי. הכאב אמנם הציק לו, אך הניסיונות לישון בעמידה בלילות היו לו קשים. היא לא ויתרה לו וכל ניסיונותיו להתנגד עלו בתוהו. לילה אחד מצאה אותו תלוי במושכות אל הקיר . הוא התעורר לקולה וכשהרגיש את מגע שוט הזנבות חובט באחוריו התעוות, אך הרסן מנע ממנו להשמיע את קול הצרחות שהכיר. במקומן נשמע צרחה מעורבת במעין צניפת סוס לא מוכרת. הוא הרגיש כי הוא מאבד אט אט מהאנושיות שבו.

היא הייתה נזעמת למדי. בבוקר החישה אותו שוב אל ביתו של הדוקטור. בחדר הניתוחים עמדו לצד הרופא גם מרדים עם קול במוצא רוסי ואחות מבוגרת שנראתה כאילו נלקחה מאחד ממחנות המוות בתקופת הנאצים. "מה הו-הו-לך לקר-רות עכשיו?", גמגם . "הממ", השיבה גברתו בחיוך. "עכשיו אנחנו הולכים להיפטר ממה שדופק לך ולכל הגברים שכמוך את הראש והמחשבה", המשיכה ואחזה בחוזקה באיבר המין שלו ובאשכים התפוחים הצמודים לו. הוא צרח אך לפתע היטשטש המראה ועלטה עטפה אותו כבשמיכה.

כשהתעורר שמע רק שקט וקול מוניטור מצפצף באיטיות. הוא ניסה להתיישב, אך חש בכאב עז מפלח את המפשעה שלו. כשביקש לגעת במקום חש בערמת תחבושות. מה רבה הייתה תדהמתו כשנגע ברגליו. מגע העור והשערות היה אחר לחלוטין. לא מוכר. לא אנושי. זיעה קרה זלגה ממצחו. עור רגליו היה חלק והזכיר מגע הלייטקס שמלכות נהגו ללבוש במועדון הסאדו שכה אהב..

"כמה זמן אני שוכב כאן?", מלמל כעבור שעה כשראה את דמות האחות המפחידה מעליו. "הו...היית מחוסר הכרה כשבוע", אבל עכשיו אתה מתאושש...מתאושש יפה". הוא שמע את צחוקה השטני של האחות כששוב איבד את הכרתו.