לפני 14 שנים. 3 בפברואר 2010 בשעה 11:03
הכאב היחידי שאיני מסוגלת לשאת
הוא הכאב שאני מרגישה עכשיו
Monsieur
לפני 14 שנים. 29 בינואר 2010 בשעה 10:37
אלוהים!
עשה שאהיה שיפחה טובה ונאמנה לאדוני
שאהיה לו תמיד מקלט למצוא בו מרגוע ונחמה לנפשו
ולגופו
שאוכל להעניק לו את כל כולי, מבלי לבקש דבר בתמורה
אלא את אהבתו ודאגתו הכנה
עשה שאקבל באהבה ובהכנעה את מקומי
ואסב לו גאווה בהתנהגותי
שאהיה סבלנית ושלווה בחכותי לו
ואלמד לחלוק בו עם אחרים
גם כשאני הכי רוצה אותו לעצמי
ומעל הכל, עשה שתמיד יהיה לי החוסן
לצעוד באמונה לצידו באשר יילך
תודה
לפני 14 שנים. 23 בינואר 2010 בשעה 20:14
משינה מתוקה
אחרי לילה מלא הרפתקאות
ולראות אותך לצדי
מחייך אליי מנומנם
מה עוד אפשר לבקש?
מבחינתי, זכיתי לקחת הביתה את הפרס הגדול מכולם!
לפני 14 שנים. 18 בינואר 2010 בשעה 5:02
מכל המתנות שיכולתי לחלום עליהן
הענקת לי את הנפלאה מכולן
קולר יפיפה
לשאת בגאון על צווארי
לחוש, בכל נשימה
עד כמה אני שייכת לך
וכמה מבורכת אני מרגישה
על שזכיתי להיות שיפחתך
תודה לך אדוני
על שעשית אותי
מאושרת כל כך
מתגעגעת
גי'מבורי : )
לפני 14 שנים. 14 בינואר 2010 בשעה 17:39
... if you can't beat them
לפני 14 שנים. 19 בדצמבר 2009 בשעה 9:52
אותו מקום
כמעט אותה השעה
אך הלילה יהיה סשן בלתי רגיל:
שתי סאביות מול שני אדונים
זו לא תחרות
אבל תחושת הדריכות ברורה
פתאום אדוני הוא המאסטר שלה
ואדונה, שליטי הוא
תרגיל מנטלי מבריק
הדופק שלי בשמים כשאני מסתובבת וממתינה בדריכות לרגע שבו תכרוך את הקולר סביב צווארי
התחושה שלו כשהוא מתהדק על עורי מעניקה לי שלוות נפש אמיתית
לא נדרש אלא מבט שלך כדי שאבין מה עליי לעשות עכשיו
ואני מובילה אותה לחדר הסמוך
אחרי שהפשטתי אותה
וריתקתי את פרקי זרועותיה לשרשרת המקרקשת בתיקרה
צעדתי על קצות אצבעותיי למקומי שלי
ממתינה בדריכות למה שעומד לקרות
משתדלת לקלוט כל מילה שלך
בזמן שהוא כופת את רגליי
מצמצם למינימום את מרחב התנועה שלי
פשוקה עד כאב
רטובה מהתרגשות
הקשבתי לנשימותייה הבלתי סדירות
איוושת הקיין מפלחת בצווחה חדה את האוויר
ואז את אחורייה
הם מצליפים בנו לסירוגין
הכי כואב זה כשחוטפים באותה נקודה יותר מפעם אחת
משהו נשמט לריצפה,
האם יהיה זה השוט הפעם ...?
הקיין העבה מפיק רעש עמום בלבד כשהוא נוחת באחת על ישבני
אבל אני המומה מכאב
לרגע או שניים קשה לי לנשום
מנסה להתרכז במחשבה אחת בלבד: לספוג עמוק אל נשמתי את הכאב היקר שאתה מעניק לי בכוונה ובאהבה רבה
ושגורם לי להרגיש כאילו שום דבר אחר לא קיים מלבדנו
מלבד הרגע הזה
תחושה נעימה של כהות חושים הציפה אותי
וגרמה לי כנראה לצלול לתוך עצמי
על ברכיי
בתוך החושך
ומבעד לכל הקולות
חשבתי פתאום על מה ששאלת קודם:
שאלת אם כואב לי ועניתי שלא
זו הייתה האמת לאמיתה
ובכל זאת רציתי לחפור עמוק יותר בשאלה הזאת
ולחצתי על עצמי לחשוב -
האם באמת לא כואב לי?
אולי זו רק ההתרגשות
או משאלת לב
אולי בכלל סוג של טיזינג?
......
בדקה הארוכה שחלפה
העליתי בראשי כאבים אחרים שכאבתי בחיי
בניסיון להשוות ביניהם
ואולי למצוא תשובה לשאלה המהותית הזאת
חשבתי על דברים שגורמים לי לכאב:
רוע
ואדישות
בדידות
וחוסר אונים
הכי מייסר אותי זה לראות מישהו שאני אוהבת במצוקה
אבל כל אלה לא דומים בכלל למה שאני מרגישה
זה כמעט כמו לשאול אמא טרייה אם כאב לה להביא ילדים
שהרי הסיפוק והאושר שהיא מקבלת מעצם היותם ילדיה, עולה אלפי מונים על החוויה הטראומתית שעברה כדי להביאם לאוויר העולם
אז מה? זה לא כאב? בטח שכן
ובמילים אחרות ובזאת אסיים:
כמובן שזה כואב באותו הרגע
לפעמים זה נראה כמעט בלתי נסבל
אבל מדהים אותי לגלות
כל פעם מחדש
ששניה אחרי שזה נגמר
הכאב מתחלף במין שלווה מתוקה
שמתפשטת כמו סם בוורידים
ודוחקת בעוצמתה כל רגש אחר שנמצא בסביבה.
......
תודה על סשן מדהים אדוני!
לפני 14 שנים. 30 בנובמבר 2009 בשעה 19:02
שוכבת במיטה
אחרי שיחה ארוכה איתך
מיליון מחשבות בראש
שואלת את עצמי שאלות
מנסה להבין את רגשותיי
בשאיפה שיעזרו לי אולי, להסבירם לאנשים סביבי
סביבך...
כמעט שעה עברה
חזרתי לנקודת ההתחלה:
האם אני שייכת לך כי אני אוהבת אותך כל כך
או שאני אוהבת אותך כל כך מפני שאני שייכת לך?!
נראה שאין הבדל
או שהוא דק כל כך שלא ניתן להבחין בו.
אחרי שהפכתי את העניין בראשי שוב ושוב
הגעתי למסקנה אחת:
האהבה הבדסמ"ית שלי שונה מאוד מזו האורתודוכסית:
ככלל, אני מאמינה באהבה חופשית ונהנית לחלוק באהבתי עם אחרים
אלא שעם הכניעה זה אחרת, אני לא מסוגלת לחשוב אפילו על מצב שבו אמסור שליטה, בידי אדם שאין לי שום רגשות אליו.
בטח שלא להיות נשלטת של אדונים מזדמנים.
בלי אינטימיות, הריגוש הוא ריק מתוכן מבחינתי.
הכניעה ושפלות הרוח שאני מרגישה כלפי אדוני, ותחושת הביטחון שהוא מעניק לי היא בעיניי דבר קדוש שצריך לשמור עליו מכל משמר.
אולי בגלל זה כל כך קשה לי לתרגם אותה למילים, לא כל שכן, לחלוק בה.
העניין המדהים הוא, שרגשות השייכות והקירבה שנוצרים בעקבות הנתינה הטוטאלית הזאת, פשוט נשזרים זה בזה ומחזקים זה את זה כל כך, עד שלא ניתן לקבוע באופן ברור, מה היה קודם.
והכאב?
הכאב אינו אלא כלי להסרת המחסומים... לחשיפת הנפש במערומיה
לפני 14 שנים. 24 בנובמבר 2009 בשעה 20:01
איך שאני מרוצה מעצמי היום!
קמתי בזמן לעבודה
לקחתי את הילדים לבית הספר ולגן
שרדתי יום שלם בעבודה בלי להתפטר
שתיתי קפה עם שתי חברות
ואפילו הספקתי להקדיש זמן לילדים
ולשטוף את הבית.
נשאלת השאלה: כלום אני צריכה להתגאות ולתת לעצמי קרדיט על משהו שמיליוני הורים אחרים בעולם עושים בכל יום ויום???
כן !
אני אומרת
ובעצם, למה לא?
לפני 15 שנים. 21 בנובמבר 2009 בשעה 16:43
באמת שלא חסר לי שכל
בדיוק להיפך
תמיד החזקתי מעצמי כאדם מאוד אינטיליגנטי
מתנסחת ברהיטות
אומרת תמיד את האמת
ואין לי שום בעיה להגיד את מה שאני חושבת
גם כשזה עולה לי ביוקר
ולרוב, זה אכן עולה
אבל עם רגשות
או הו! זה סיפור אחר לגמרי
פתאום אני נחנקת
מתחילה לגמגם
להתבלבל במילים
לחפש הנחות והקלות ומה לא
רק לא להוציא את מה שאני מרגישה החוצה
עד עכשיו הסתדרתי לא רע עם הבעיה הזאת
חיים רגילים של אאוטסיידרית:
קצת שיגרה
קצת בלאגן
לא נשארת
לא נקשרת
ולא שייכת
לאף אחד באמת
בקושי לעצמי
אלא שמתישהו התחלתי לראות
בהתחלה בפלשים קצרים ואבסטרקטיים
ולאט לאט גם כתמונה ברורה
את עצמי
כפי שאני מאמינה שאני יכולה להיות
מאושרת, מצליחה, מאוהבת
אבל במקום לקפוץ משמחה באוויר
או לפחות לחייך מאוזן לאוזן
למראה דמותי האוטופית-
נחנקתי
הבנתי כמה אני מפחדת לאבד את זה
ועד כמה שברירי הכל בעיניי
אז החלטתי ללכת עם ההבנה הזו
במטרה לנצח את הפחד
שגורם לי רק סבל
לא בכוח הזרוע
אלא בכוחו של הלב
להאמין בטוב
להעניק בלי גבולות
לאהוב בלי תנאים
נדודיי אחר כל אלה
קירבו אותי אל מטרתי
וכך בסופו של דבר הגעתי
לטירה הענקית הזו שנקראת
עולם השליטה
אבל רק אחרי שחוויתי כניעה עמוקה
שמבוססת על אמון והבנה הדדית
השכלתי להבין את המשיכה העצומה שלי לעולם הזה
לתחושות האלה
לעונג שבכניעה
שמסב לי הנאה וסיפוק שאין שני לו.
ובכל זאת
סאביות היא לא רק יכולת ספיגה
הכניעה של האגו היא חלק בלתי נפרד מבחינתי
החשיפה היא חיצונית, פיזית
אבל גם נפשית, רגשית
וזה החלק המאתגר:
לשתף אותך בצורה מוחלטת ברגשות שלי
גם כשזה גורם לי אי נוחות או חוסר שקט
לאפשר לך להיכנס עמוק יותר ויותר אל תוככי לבי
עם כל החרדות שלי מפני מה שנדמה לי שתמצא שם
מתוך אמונה אמיתית שבעשותי כך
רוחי מתחזקת ואני הופכת להיות שלמה יותר, ולפיכך, שיפחה טובה יותר
שבאה בפני אדונה להיכנע
לא מפני שהובסתי
אלא מפני שאני בוחרת להעניק את השליטה הזו לך
כדי שתעשה בה כטוב בעינייך
לפני 15 שנים. 16 בנובמבר 2009 בשעה 15:01
שוב אין צורך במילים
המשא ומתן נגמר
כל אחד לפינתו
משילים את המחיצות
גוף מול גוף
הנשימה הולכת וכבדה
האוויר מתרוקן בריאות
מיד יישמע אות הפתיחה
המשחקים החלו
הוא חודר אליי עכשיו
מדכא באחת את מעט המרדנות שעוד יש לי לידו
להתמסר או לסבול
התשובה ברורה
הידיים מתחילות לרעוד
נראה שגם ההכרה רוצה להתחמק
ולא נשאר במה להיאחז
מלבדו
אנקות ויללות
מפלסות דרכן בקושי
מול אחיזתו האיתנה
מיד תיפול שיפחה מאושרת
תחת רגליי אדונה
.....