|
|
|
לשבת קשורה בעיניים מכוסות
חשופה מהגנות
להרגיש את דפיקות הלב שלי מתגברות בחזה
ככל שהאוויר בהן מתמעט
להקשיב בדריכות לכל רחש, מסוממת מתאווה
ולחכות בהתרגשות לרגע שבו ישרור שקט מוחלט
ואתה תצליף בי עד דמעות
אדוני
שלוש כוסות וודקה
והבנה נעימה אחת
דבר אינו מובן מאליו
זה היה מבצע לוגיסטי מורכב :
התלבשנו (או שלא)
והגענו (רובנו יבשים)
למסיבת פורים המהוללת
במיטב מחלצותינו (?)
סבב נשיקות ונכנסתו לאחר כבוד (נתקענו בכניסה)
אל רחבת הריקודים הדחוקה
מחדל ראשון הוביל למחדל שני
ובסופו של דבר
מצאנו את עצמנו רוקדים (בקושי רב) במרפסת העישון האפופה
שוב עיכוב בכניסה (חייזרינו היקרים קופאים בחוץ)
והצפיפות התחילה לתת בי את אותותיה
מתוסכלת ונסערת, פניתי אלייך ואמרתי
שממש בא לי ללכת הביתה
(חשתי מצוקה של ממש)
באותו רגע עשית משהו מדהים
משהו שאיש לא עשה מעולם בשבילי
(עד כדי כך שהייתי צריכה למלא בלוג שלם כדי לתאר דקה יקרה אחת)
ניגשת אליי
ובידיים איתנות אחזת בכתפיי
וקירבת אותי אלייך
חיבקת ואימצת אותי אל ליבך
ובחמלה שהציפה את כולי
הבטת בעיניי ואמרת:
אני כאן
פתאום
כמו במטה קסם
נעלם החדר כולו
ובמשך דקה ארוכה אחת
לא ביקשתי אלא להיטמע בין זרועותייך
לשאוב מלוא הריאות את מילותיך המלטפות
את אהבתך
באותו רגע הרגשתי הכי חזקה בעולם
מבקשת רק להגיד
תודה
עצוב כמה שזה נכון
והגשם הזה....
גם הגל הזה יעבור
איך אני עושה את זה לעצמי כל פעם? זה לא ייאמן
אני כבר לא ילדה וההתאבדויות הרגשיות האלה הם הדבר האחרון שאני צריכה
ובכל זאת, בגילי הלא מופלג אבל הלא מבוטל
וכאמא לילדים
עדיין קורה לי, שברגע אחד (ולפעמים, בכמה רגעים) של ערפול מחשבתי
אני מקבלת החלטות פזיזות וממיטה על עצמי חורבן
למה לא התקשרתי לשאול? זה היה פותר את הקונפליקט בשנייה
רציתי למות מבושה כשעצרתם לידי
אבל השטות כבר נעשתה וחששתי להוסיף חטא על פשע
שהרי לא היינו ממש לבד
ולבקש שתעזור לי להגיע הביתה
כי לא היה לי שום חשק ללכת לשם כבר
אחרי שעפתי לי באושר כל הלילה
פתאום הרגשתי מובסת ומרוסקת
וכאילו שזה לא מספיק כדי לפרוץ בבכי
אז גם הטרמפ המובטח התפוגג לו ברוח
(הבן זונה הזה!)
מה שגרם לי להרגיש עוד יותר מטומטמת
על ההחלטה הגחמתית שעשיתי כשהחלטתי להישאר
ובשביל מי?!
אילו רק ידע מי אתה
ומה חשיבותך (עצומה) וחשיבותם של האנשים שפגש
אולי היה מתנהג בכבוד הראוי
(הנחש הפתלתל הזה!)
אז מה בעצם הסיבה לבכי המטורף הזה, אדוני?
הצער הנוראי שחשתי על שבטיפשותי
הנחתי (ורוב הסיכויים שבכלל לא הייתי צלולה, לעזעזאל!)
שאולי לא טיפלת בכל, כי הרי אתה תמיד תמיד דואג לי
יותר משאני דואגת לעצמי!
וטעיתי שוב, בענק, בשימי את מבטחי בדרדק שלא ראיתי שנה
ושלא ממש גדל מאז, מסתבר
נותרתי מוכת צער ואכזבה
הוא לא יזכה להיות עוד חלק מחיי
מצטערת שלא חשבתי עד הסוף על מעשיי
ופעלתי בקלות ראש ובכך פגעתי בעצמי
וגרמתי לך לדאגה מיותרת
אני לוקחת אחריות מלאה על כך
ומבקשת את סליחתך
אוהבת
ומבטיחה להשתדל יותר
ג'ימבורי שלך
אחיזה
אמר
התיישבתי לאחר כבוד
הכי רצינית שאני יכולה
ואז הוא שאל:
האם זהו מקום שהיית רוצה להיות בו?
שאלה קלה (ענתה לי מחשבתי הסגפנית)
"לא"
ובכן, מהו המקום שהיית רוצה להיות בו?
הקשה
"במקום טוב יותר"
דיקלמתי
"עצמאית יותר, חזקה יותר, מאושרת יותר..."
הוא לא מתרצה
האם זהו המקום שהיית רוצה להיות בו?
פתאום זה הכה בי, הרי ידעתי את התשובה כל הזמן
"כן" עניתי
הוא הרים את עיניו אליי, מופתע
ומהו המקום שהיית רוצה להיות בו? לא וויתר
"כאן" עניתי בשלווה, שהרי אין מדובר במקום מוחשי
"המקום שאני הכי רוצה להיות בו הוא
כאן ועכשיו
ועורי מחלומך
הבוקר כבר עלה
- עדיין מוקדם מאוד אהובי
אנא! חזור למיטה....
